התמונות הקשות המגיעות אלינו בשבועות האחרונים מאזור צפון עיראק אינן נותנות מנוח; שוב נרדפים מיעוטים דתיים, שוב מגרשים, גוזלים, אונסים ורוצחים בשם האל. הפעם לא היהודים הם הנרדפים אלא כל מי שאינו נוהג לפי החוקים שמבקש ארגון הטרור האסלאמי הסוני דאע"ש להשליט; כרבע מיליון פליטים כורדים כבר נמלטו מאימתם, ובתוכם כארבעים אלף בני הדת היזידית השנואה במיוחד על הפונדמנטליסטים האסלאמים בשל התפיסה שמדובר ב"עבודת השטן". אך מלבד כאב וצער על גורלם המר של מאות אלפי ברואים בצלם, מעוררת הרדיפה הזו גם שאלה דתית נוקבת: במה שונה דאע"ש, העורף את ראשיהם של "כופרים" החיים בתחום שלטונו ומסרבים להתאסלם, מהיהדות המבקשת גורל דומה לעובדי אלילים?
כן, גם היהדות מבקשת להשליט על העולם את תפיסת עולמה, לא רק האסלאם הפונדמנטלי. על אף שהתורה כתובה עברית, היא אינה מכוונת לבני ישראל בלבד; גם בני שאר אומות העולם אמורים לחסות בצלה. אכן, בעוד שאנחנו קיבלנו מערכת מצוות מסועפת וענפה, בני העמים האחרים מצווים לציית לכמה איסורים מוסריים בסיסיים ("שבע מצוות בני נח") שהם חלק מהמוסר הטבעי המקובל ברוב תרבויות העולם: איסור רציחה, גזל, ניאוף ועוד. מסתבר שמטרתם של אלו היא הסדרת היחסים בתוך החברה - אכן, זה הרובד הנמוך של שבע המצוות, והתורה מבקשת להשיג רובד גבוה יותר: שינוי של מערכת האמונה, מפוליתאיסטית למונותאיסטית, מאמונה באלים רבים לאמונה באל אחד. אך השינוי המבוקש הוא עוד יותר עמוק וכולל שינוי של התפיסה המוסרית - ממוסר טבעי למוסר טרנסצנדנטי. דהיינו: לפי התורה, בני האדם אמורים לזהות מה מוסרי (ולנהוג לפי זיהוי זה) לא בגלל שכך מסתבר שנכון וחכם לעשות, אלא בגלל שכך רצון ה'.
באיזה אופן אמורים להתחולל השינויים התאורטיים והפרקטיים הללו בקרב בני העמים האחרים? - העדיפות הראשונה היא לשינוי רצוני, אך התורה לא בוחלת גם בכפייה: "ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג" (רמב"ם, הלכות מלכים ח, יג), ומשום כך "בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח גויים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח" (הלכות עבודה זרה י, ו), ו"כל גוי שלא קיבל מצות שנצטוו בני נח - הורגין אותו, אם ישנו תחת ידינו" (הלכות מלכים ח, ט). מהו אופן ההוצאה להורג של הכופרים שמסרבים לקבל שבע מצוות, אתם יכולים לנחש לבד… ("אחד העובד עבודה זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם… הרי זה ייהרג בסיף" [שם ט, יח] - "מצות הנהרגין: מתיזין את ראשן בסיף, כדרך שהמלכים עושין" [הלכות סנהדרין טו, ו]).
אם כך, מה ההבדל המהותי שבין המדינה האסלאמית בסוריה ובלבנט ובין המדינה היהודית בארץ כנען? וכי די בהבדל הגיאוגרפי (היהדות מבקשת לכפות את קבלת שבע המצוות רק בתחומי ארץ ישראל, דאע"ש - בכל העולם) כדי להצדיק את התחושה שאנחנו שונים מדאע"ש? והאם העובדה שאנו, שלא כמו דעא"ש, איננו נוקטים שום פעולה ממשית לכפיית שבע המצוות על בני העמים האחרים יש בה כדי להכשיר את תחושת הזרות שמעוררים בנו מעשי האסלאם הקנאי? ואולי, רק אולי, ערכי המערב, ההומניזם והליברליזם, העמיקו לחדור ללבנו ושינו את תפיסתנו הדתית שינוי קיצוני, שינוי תאורטי ופרקטי?
אליהו גליל הוא רב קהילה בחו"ל, ראש כולל תורה מציון ובעל הבלוג "בלוגין שאובין"