הנטיה היא לקבוע כי אנשים מתאבדים בגלל שרע להם.
צריך הרבה אמונה כדי לקבוע שברגע המיתה הרע יעלם.
מי יודע מה התחושה שלאחר המוות? אולי הרע ממשיך בשלו?
האמונה כי יהיה טוב יותר אחרי המוות?!
הרי ברור שאדם המחליט שאין לו תקווה בעולם, אינו חדור אמונה כלשהי. זה סותר את עצם רצונו להתאבד.
ובכן, מתאבדים רוצים להשיג משהו, כלשהו, שבטוח יקרה לאחר שימותו.
דבר אחד: שיאהבו אותם, ידאגו לרגשותם וירגישו בחסרונם, לעד.
כשאדם בוחר להשים סוף למשעול חייו הוא בטוח במאה אחוז
שברגע שיתגלה כי הרג את עצמו, יצטערו עליו לרגע כל האנשים
שלא טרחו לייחס לו חשיבות ייתרה במהלך חייו.
חלקם יתמלאו בנקיפות אשמה, חלקם יטילו דמעה על לחיים שלפתע נתרככה באורח פלא.
בשביל להשיג תחושת אהבה וחמלה קולקטיבית בצורה בטוחה, אדם שאין לו מה להפסיד מוכן לעשות מעשה (לא) בטוח.
ואנו, נצטער, כמובן, כל אימת שיוודע לנו על מעשה התאבדות.
לפתע נתעשת ונחמול, נאהב ונקנח אפינו, אוהו כמה חבל.
כמה חבל שלא היינו טובים יותר לאנשי העולם ששיחרו לפיתחנו
והתעלמנו מכל מה שלא נדף ממנו ריח טובת הנאה בעדנו.
מאוחר מידיי, עד המתאבד הבא שנמצא עדין אחוז בעולם הזה.