אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת
משפט זה מהדהד בנו מדי פורים, כל שנה , במשך כל הדורות. זהו כנראה המשפט שדחף ודרבן את אסתר הצעירה והנבוכה ללבוש מלכות, לאזור עוז, לקום ולעשות מעשה.
בראייה לאורך השנים, האם השיגה אסתר את היעד המבוקש? האם הצליחה?
התשובה היא, לצערי, לאו!
אמנם באותו דור הצליחה אסתר למנוע את גזירת השמד, לא עלה בידי הצורר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מהודו ועד כוש.
אבל מעשה גבורה זה שלה לא הועיל לנו, עם ישראל, בסופו של דבר ,הלאה במשך ההיסטוריה המתרגשת ובאה עלינו באלפיים שנה.
לא אמנה ואזכיר את כל המסעות, הרדיפות, הגזירות שעברו על היהודים בגלות במשך אלפיים שנה. מספיק רק להזכיר את הצורר שקם בגרמניה והצליח לממש תכנית שטנית של הרג ואובדן, והשמיד והרג ושרף מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד במשרפות שבנה על אדמת אירופה.
השואה, שממשיכה להשפיע על גורלנו כעם, היא תזכורת לנעשה במגילה. היא החרב החדה המונחת על צווארנו, היא תזכורת המתריעה השכם והערב- אם החרש תחרישו בעת הזאת- מה יהיה עלינו!!!
על מה ולמה באות עלינו הצרות הללו?
מדרש אגדה על המגילה מלמד שיש ליהודים תכונה איומה, והיא הניסיון להשתלב, להנמיך ציפיות, להוריד ראש.
אני רואה אותם בעיני רוחי. את יהודי שושן, יושבים להם בסעודתו של אותו רשע. פוליטיקאים, עסקנים ורבנים. הוא לבוש בבגדי כהן גדול, על השולחן כלים מכלים שונים , שלל מבית המקדש הראשון, והם יושבים ורואים, ועוד לוגמים יין נסך, העיקר לא לעשות בעיות. העיקר, לא להסעיר עליהם את המנגנון השולט. לא להרגיז את השליט.
השולט זמני. בכל דור עומדים עלינו לכלותינו, ולמה אין לנו ראיה לטווח הרחוק לראות, שהם עומדים וכלים, ומוצאים את שרידיהם במוזיאונים, ואילו אנו שורדים. השאלה איך וכמה.
אני עומדת ומתבוננת על ימינו ומאד חוששת.
על הר הבית, מקום המקדש, חופרים והורסים ומשמידים ראיות לבתי מקדשנו. שועלי וואקף מסתובבים בגאווה ואוסרים עלינו את התפילה. לפני שנים עזר לנו הקב"ה בתשועה מיוחדת לכבוש את מקום המקדש ולהכריז הר הבית בידינו, אך איננו עושים עם זה מאומה.
ממשלת ישראל מתנהגת כמו יהודי שושן. נציגיה משתתפים במסיבות יוקרה אצל המלכים הזמניים של העולם, בארה"ב או ברוסיה, ומתקפלת כשאויבינו מתקיפים אותנו ממזרח או ממערב.
בדיונים בכנסת מזהירים אותנו נציגי השמאל, שעלינו להתנהג עם אויבינו בכפפות של משי כי המצב רגיש ועדין. המצב נפיץ. העיקר שלא נפר את המרקם העדין של גזירת השלום שממשלתנו טווה לנו. גזירת שלום של שקר שמתנפץ מזמן לזמן בגבולנו הדרומי ומהווה תזכורת לגורל המר של תושבינו בעקבות הסכמי שלום.
המפלגות החרדיות, כבר מזמן הכריזו על הישיבות שלהם, שהם מקום המקדש, שמעתי אותם מעל דוכן הכנסת. הם נזעקים בראש כל חוצות שמא יפגעו בבתי המקדש שלהם, ומתנערים מאחריות לאומית להיות שותפים בהגנה על המדינה שה' הועיד לנו בניסי ניסים.
אם תבוא היום מלכת אסתר להציע להם תענית, כמו חבריו של מרדכי היהודי בשושן הם יתפלפלו בדקויות הלכה. על מה צמים ועל מה לא. על מה מפגינים ועל מה לא מפגינים. על חורבן חלקי מולדת לא מפגינים ולא יוצאים לעצרת תפילה. על פגיעה במוסדות תורה שהחליפו מקדש- על זה הם יוצאים לעצרות תפילה.
יש בינינו בני מרדכי היהודי, מסוג שלא יכרע ולא ישתחווה. את אלו ממהרים לצוד, לגנות, לכלוא, לתקוף, לסתום פיות. כאז כן היום, הסוג של מרדכי לא אהוד, מבוזה, מקבל בקורת. הוא הולך נגד הזרם, נגד הקונסנזוס.
השבוע עומד להיות דיון בכנסת על הריבונות בהר הבית. ממשלת ישראל מתפתה להעביר את המקום לאחריותה של ממשלת ירדן. אם חס וחלילה זה יקרה, אם חס וחלילה לא נכריז ריבונות על המקום בו עלינו לבנות בית משותף לנו ולה'- מי יודע איזה המן יקום עלינו, ואיזו שואה צפויה להתרחש עלינו.