בסוף השבוע שעבר התפרסמו השינויים המפליגים שעתיד לערוך צה''ל בפקודות 'השילוב הראוי'. המסקנות המתבקשות מהשינויים הללו הן, שמישהו שם למעלה הושפע חזק מהדמורליזציה שעושים בחודשים האחרונים ד''ר ראובן גל וחבריו, להשפעת ריבוי הדתיים בצבא. הריבוי הזה, שזכה, לאחר כביסה עדינה, לתואר המביך 'הדתה', מדיר שינה מעיניהם של כל מיני ארגונים, ובמסווה של פמיניזם רדיקלי הם שינו את 'הסטטוס קוו' שהתקיים בצה''ל, על מנת למנוע מהדתיים להמשיך לטפס במעלה הדרגות הבכירות.
האינטואיציה הטבעית שלנו היא, במידה לא מבוטלת של צדק, להתעצבן. הרי החבר'ה הדתיים הם חיילים סבבה. כמעט כל מפקד טוב אומר את זה. אז למה לעשות לאידיאליסטים הללו צרות מיותרות בגלל חששות טיפשיים? סביר להניח שיש למדינת ישראל בעיות גדולות יותר ממ''פ מצטיין שבמקרה גם חובש כיפה.
אבל אפשר להסתכל על כל התמונה במבט אחר, מבט אמוני.
לפני הגירוש מגוש קטיף, מגזרנו המהולל התמקד בהתיישבות ביש''ע. המכה הכואבת שחטפנו גרמה לנו להבין, בדרך לא ממש נעימה, שארץ ישראל בלי עם ישראל איננה מחזיקה מעמד. פירות התובנה הזו פרוסים כיום ממטולה ועד אילת, בדמות הגרעינים התורניים המבורכים, שלא מזמן נפרדנו מאחד האבות המייסדים שלהם. יוצא, שדווקא החורבן האכזרי, והמיותר להחריד, של עשרות יישובים פורחים, גרם לציונות הדתית להשתדרג ולעלות כיתה, מההתיישבות לערים הגדולות. מישהו אמר 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'?
אז אולי גם הגיע הזמן להנמיך מעט את דגל הגיוס לצבא, לכבות קצת את הלהט. לפעמים נדמה שמישהו כאן, אי שם בין עלי לעצמונה, שכח שבסופו של דבר, לאחר כל הציטוטים הנלהבים מהרמב''ם, הצבא הוא אמצעי לחיים בטוחים ולא תכלית החיים עצמם. ישנם עוד משימות לבצע. קיימים עוד לא מעט דגלים להניף. תקשורת, בתי המשפט, פוליטיקה, ועיקר העיקרים - גדולי תורה אמתיים שרואים במדינה ערך דתי, ועמלים למצוא את הנוסחה הגואלת איך משלבים בין התורה הקדושה לשלל ערכי מדינת ישראל. אם הרעל במוסדות החינוך המגזריים יופנה לישיבות הגבוהות במקום למכינות, לגל''צ במקום לסיירת, לפקולטות למשפטים במקום לגיבוש לצנחנים, יקום כאן דור של גדולי תורה ציוניים, סוללה של 'דנקנרים' עם ציציות בחוץ, ויורש של אהרון ברק בוגר 'מרכז'. מי שלא רצה את חיילי ההסדר סביב שולחן המטכ''ל, יקבל אותם על הכיסא של יונית לוי, אשר גרוניס, או נשיא מועצת החכמים הבא. תודה לך, ד''ר ראובן גל.