מי שנקלע בטעות לאווירה התקשורתית והציבורית המתרחשת בחודשים האחרונים סביב עניין פינוי שכונת גבעת האולפנה בבית אל, עלול פשוט להתבלבל. דיווחים ללא הפסקה, איומים בפרישה מהקואליציה, שתי הצעות חוק שונות שעוררו מהומה במליאה, עלוני שבת מנופחים מעודף חשיבות עצמית, כמה וכמה חברי-כנסת שהפכו את העניין ללחם חוקם ואפילו שביתת רעב אחת.
כל אלו, להפתעתנו, לא מגיעים בעקבות ויכוח על סלע קיומנו. לא, לא מדובר על נושא רגיש הנמצא בלב לבה של החברה הישראלית. גם לא מדובר באירוע שעתיד לשנות את ההיסטוריה או אפילו את פניה של הציונות הדתית. הרשו לי להניח את הדברים על השולחן: בסך הכל מדובר בגורלם של חמישה בניינים - שאולי יפונו ואולי לא. כנראה יפונו.
אבל את מי זה מעניין? נכון, אם השכונה תפונה מדובר בעובדה מצערת לכמה וכמה משפחות שיאלצו למצוא פתרונות חלופיים, שחלקם כבר הוסדרו על ידי המדינה. אמת, לא מדובר בצעד חכם וייתכן ואם בג"צ היה מפעיל שיקול דעת הגיוני יותר, היה מתקבל הסדר המניח את הדעת תוך פיצוי כספי ראוי לבעלי הקרקעות הפלסטינים. כל זה נכון, אמת ויציב - אבל לא זה העניין.
העניין הוא הפרופורציות, וכשהציונות הדתית נעמדת על רגליה האחוריות בשביל חמישה בניינים - אני חושש שאיבדנו כל פרופורציות. שיצאנו מדעתנו וחזרנו לאותם ימי עמונה, לאותה ציונות-דתית חרד"לית וכתומה ששוכחת את כל העשייה החברתית והפוליטית בישראל - ומתמקדת בגורלם של כמה מאחזים, קרוונים, יחידות דיור.
לו הייתה הציונות הדתית מפגינה כאלו אנרגיות ביחס לנושאים מהותיים כמו סוגיית עובדי הקבלן, המחאה החברתית בקיץ, מצב הרפואה בישראל ושביתת המתמחים ואפילו, אולי, הבחירות להסתדרות או מצב המסתננים בישראל ואפילו מצב החינוך התורני או היהודי בישראל - כמה עוצמה הייתה לנו. איזה כוח היה אצור בתוך ד' אמותיה של הציונות הדתית, שמצליחה להוביל תהליכים משמעותיים, חיוניים. שזוכה למחיאות כפיים ולחיבוק אוהד מהרחוב הישראלי, שאומר - הדתיים האלו באמת נפלאים, כבר בצבא חשבתי כך.
ובמקום זאת, ובאמצעות העסקנים הנכונים וחברי הכנסת הפחות נכונים, חמישה בניינים אפורים ומשעממים בשכונת גבעת האולפנה בבית אל, הפכו לליבת סדר היום של כולנו. אותי, תסלחו לי, זה ממש לא מעניין.