באחד הימים השבוע נסעתי למכינה שבה אני מלמד. בדרך, שמעתי בחדשות על המדד הנמוך של החודש החולף. רגע לפני שהתחיל השיעור, סיפרתי לתלמידות על ירידת האינפלציה ושאלתי, מתוך סקרנות, אם הן יודעות מה זה אומר. דממה שררה בכיתה.
המשכתי לנסות ואמרתי: הרי כולנו קוראים בעיתון מדי פעם על כך שנגידת בנק ישראל שינתה את שער הריבית, התדעו למה זה כה חשוב, על מה זה משפיע, או מדוע ידיעה שכזו פותחת את מהדורות חדשות? מלבד גמגום חרישי, אף אחת לא ידעה להשיב על שאלתי. לא התייאשתי ושאלתי על ביטוח לאומי, מע"מ, אוברדראפט ופנסיה אך רובן ככולן ענו שוב ושוב שאין להן מושג.
ים של מלל ונהרות של דיו נשפכו בשנים האחרונות בסוגיית יוקר המחיה והקושי של מעמד הביניים לגמור את החודש. ייתכן שהבעיה איננה רק מדיניות הממשלה (המאשימה את הקודמת המאשימה את הקודמת), אלא גם העובדה שלרוב הציבור חסר ידע בסיסי שיאפשר לו לנהל את ענייניו הכלכליים בצורה סבירה. התלמידות הנפלאות הללו, סלתה ושמנה, הדובדבן שבקצפת, שרמת הלימוד והדיון איתן היא מהגבוהות שפגשתי אי פעם, סיימו בהצטיינות 12 שנות לימוד+בגרויות במוסדות הנחשבים ביותר של החמ"ד, אך לא רכשו כלי הישרדות בסיסיים.
בימי המחאה החברתית ניסו רבים להסביר מדוע לא לקחה הציונות הדתית חלק במחאה וניתנו הסברים שונים ומגוונים. ייתכן כי חלק מהעניין הוא בכך שהאשמת הממשלה במצוקותיו של הפרט אינה דרכנו. המחאה החברתית זעקה את זעקת "זכויות הפרט" בעוד העולם הדתי מושתת בד"כ על "חובות הפרט". בעיית יוקר המחיה הינה בעיה אמיתית אך האחריות לתיקונה אינה מוטלת רק על הממשלה אלא גם על האדם הפרטי. מי שאמונתו מיוסדת על עקרונות הבחירה והאחריות מחויב ללמוד כיצד לנהל את ענייניו הכספיים, להבין את הכוחות הפועלים בשוק ולפעול בהתאם.
הציונות הדתית חרטה על דגלה את ההגשמה והמעש. עולם ההלכה מכוון אותנו לא להסתפק באמונה שבלב או ברעיונות מופשטים, אלא לחתור ללא הרף ליישומם של ערכי התורה בחיי המעשה. דומני שזהו אחד מעקרונות היסוד ומן המהות הבסיסית של משנת "תורה ועבודה".
אם חפצים אנו שהחינוך הדתי ימשיך לכוון את בוגריו למסלולים של עשיה והגשמה, מילוי חובות ונטילת אחריות עלינו להקנות לתלמידים ולתלמידות כלים בסיסיים לא רק בהבנת דף גמרא או מאמר באנגלית אלא גם בהבנת תדפיסי הבנק, תלוש המשכורת, או לפחות מהדורת החדשות.
הכותב הוא רב קיבוץ קבוצת יבנה