הרב איתי אליצור פיצח את החידה שאנשי ביטחון, אלופים ומנהיגים מחפשים לה פתרון כבר שנים: כיצד זה שהחמאס ממשיך להילחם בנו, ומדוע מדינת ישראל לא מצליחה לנצח אותו. התשובה, אליבא דרב אליצור, פשוטה: אנחנו נחמדים מדי. אנחנו חושבים פעמיים לפני שאנחנו מפציצים; אנחנו מעזים - רחמנא ליצלן - לקחת בחשבון אמנות בינלאומיות ושיקולים מוסריים, אנחנו מתעכבים לפני שאנחנו לוחצים על ההדק, מנסים לוודא שהפעולה הצבאית שלנו תהיה לא רק הכרחית וצודקת, אלא גם מוסרית. ולכן אנחנו מפסידים - כי "הערבים" יודעים שאף פעם לא נפציץ אותם באמת, שלא נכאיב להם יותר מדי, ולכן הם ממשיכים. זו, בתמצית, הטענה שלו.
כדי למנוע מראש מתקפות טוקבקיסטיות צפויות, אומר בגלוי ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאני סבור שזכותה וחובתה המלאה של מדינת ישראל להגן על עצמה ולהשיב את השקט לאזור שלה. לא ניתן לסבול מצב שבו ערים ויישובים ישראליים מופגזים שעה שעה, ולמעלה ממיליון ישראלים מתרוצצים הלוך ושוב אל המרחבים המוגנים. אך מכאן ועד דבריו המסיתים והמתלהמים של הרב אליצור, הדרך ארוכה. הוא שכח, כנראה, את מה שרוב רובה של המסורת היהודית לדורותיה מלמדת - גם במלחמה יש כללים, גם בשדה הקרב יש הדרכות מוסריות, גם במאבק מול האויב, לא הכל מותר. נגד התרת הרסן הפומבית הזו אני מוחה, כאדם, כאדם מאמין, כיהודי וכישראלי.
כך, הרב אליצור מצר על כך שמדינת ישראל נזהרת מהרג אזרחים חפים מפשע בעזה, ומכנה את צה"ל "פראיירים" - כי רק פראייר יקפיד שלא לערב נשים וילדים בבואו לפגוע בתשתיות טרור. איך נהיינו כאלה פראיירים, קובל עלינו הרב אליצור, עד שאנחנו לא מצליחים להרוג ילדים בלי אבחנה. ככה זה עובד כאן, במזרח התיכון! אך השאיפה הקטלנית הזו, לצאת ולהפגיז עזתים בלי כל אבחנה, לא רק שלהערכתי לא תועיל במישור הצבאי והמדיני (אף שאינני מומחה צבאי, וגם הרב אליצור לא) - היא גם אובדן טוטאלי של כל מצפן מוסרי, וקריאה להפוך את הצבא הישראלי למכונת ירייה שטובחת בכל מי שנקרה בדרכה - אויב, אזרח, קשיש, נכה. להשמיד, להרוג ולאבד. רק ככה יהיה כאן שקט.
כבר במבצע הנוכחי נהרגו חפים מפשע, בהם ילדים, בין היתר בשל שיטות המאבק הבזויות והשפלות של חמאס, שמשגר טילים מתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. אך תמיד, תמיד - כך לפי עדויות הצבא, האמינות בעיניי - ההרג הוא הזה הוא טעות, טעות מצערת. שגגה. הריגה מכוונת של אזרחים חפים מפשע איננה ערך, אינה מעשה שלכתחילה, ולעולם לא תוכל להיות יעד של צבא יהודי. "יש להכאיב לאויב ולהשפיל אותו מעבר לכל פרופורציה, ומעבר לכל תגובה שנחשבת לגיטימית ובגבולות חוקי המשחק המותרים", כותב הרב אליצור, "כי זה לא משחק, זה חיי יהודים. התגובה צריכה להיות מחוץ למה שנחשב מקובל וכשר". אך ברגע שבו המבצע הצבאי יאמץ כללי משחק של ג'ונגל, ובשעה שבה נכפיף את הסטנדרטים המוסריים שלנו לאלה של אויבינו, תאבד הלגיטימיות של המבצע הצבאי הזה, ושל קיומו של צבא יהודי במדינת ישראל.
קולות ההסתה של הרב אליצור, קולות של שבירת כלים והליכה בכל הכוח, משקפים הלך רוח שלצערי הופך להיות רווח בציבור הישראלי. כך, לפחות, לפי דפי הפייסבוק הפופולריים - הטרי ביותר בהם הוא דף פייסבוק בשם 'צוק איתן', שחמישים אלף איש כבר עשו לו לייק. בדף מוצגות לראווה תמונות של גופות של פלסטינים מעזה שנהרגו בידי צה"ל, ואף תמונות קשות לצפייה של איברים פנימיים של מחבלים שנהרגו אתמול (מתחת לאחת התמונות, של איבריו הפנימיים של אחד ממנהיגי חמאס שחוסל השבוע, מציע אחד הגולשים - ישראלי, שמזוהה שם בשמו - להכין צ'ולנט לשבת מן האיברים הללו. שאר התגובות גם הן ברוח הזו). ואי אפשר שלא לתהות, לנוכח התמונות האלה, כיצד חמישים אלף איש מבני עמי מצאו לנכון לעשות לייק לעמוד חולני ונקרופילי, עם תמונות של גופות ואיברים פנימיים ותגובות צוהלות וקרקס גזעני ורצחני אחד גדול. התמונות הללו מקבלות אלפי לייקים, ומתחת להן תגובות מעודדות וצוהלות מישראלים שמזדהים בשמם המלא, וההסתה נמשכת.
לנוכח התמונות האלה, ולנוכח דבריו של הרב אליצור, אני מתחיל להבין שקו דק מפריד בין הצדקת מבצע צבאי לבין הצטרפות למעגל צמא-דם ומסית. ואסור לטשטש את הקו הזה, צריך לזכור אותו, לדעת לא לחצות אותו. לזכור שאפשר וצריך להצדיק את פעולת צה"ל בעזה, ועם זאת, לא לשבור את חוקי המשחק. אך הרב אליצור חצה את הקו הזה. גם בסערת הרגשות שהוא - וגם אני - נתונים בה, אסור לחברה הישראלית ולצה"ל לאבד צלם אנוש, אסור לאמץ את ההתנהלות הצבאית השפלה והאנטי-מוסרית שחלק מאויבינו מתנהלים בה. "מי שלא דואג לכך שצה"ל יהיה חזק", אמר פעם פרופ' אבי רביצקי, "חוטא לנכדים שלו. אבל מי שלא דואג לכך שצה"ל יהיה מוסרי, חוטא לסבים שלו". הסבים מייצגים את המסורת היהודית ואת האתוס המוסרי שהיא מעצבת, שקורא לאיפוק ולשמירה על סטנדרטים מוסריים גם בעת מלחמה. לצד תמיכה בצה"ל וגיבוי הפעילות נגד הטרור בעזה, חובה להשמיע קול יהודי מוסרי, אחראי, שמאמין בכך שמוסריותו של צה"ל היא היא עוצמתו האמיתית; שעמוד השדרה של החברה הישראלית ייבנה לא רק מחוסן לאומי, אלא גם מחוסן מוסרי, אנושי.