מחר, יום חמישי, יחול יום השנה השני למותו של אישי-אהובי, מנחם פרומן, רב הישוב תקוע. ברוחו המיוחדת, נקיים חגיגת לימוד על תורה ועל חופש, אליה מוזמן הקהל הרחב על כל גווניו, ללמוד תורה ארצישראלית-חירותית. יבואו להילולה צעירים רבים מכל הסוגים מרחבי הארץ לחגיגה של תורה חופשית ושמחה. ואני, אינני יודעת את נפשי: איך דווקא עכשיו פרצה בישובנו מחלוקת סביב החופש והיצירה ואיך בתוך הסערה קמו, - כנראה ילדים - ופגעו ב"אשה החכמה מתקוע" - פסל שיצרה אריאלה בית און, אמנית תושבת היישוב. הפגיעה בפסל היא פגיעה בנשמת אפה של תקוע.תקוע שגדלה והתפתחה בהשראתו של רבה שהיה איש של חופש, יוצר ואיש שלום, הפכה ברבות הימים לכפר אומנים, מקום בו החופש הוא - הלוז - הגרעין הפנימי ביותר המחבר בין אנשים, והסובלנות כמאפשרת את הקיום שלו. ממנחם למדנו שאין דת בלי חופש, וכי השורש של הדת היא היצירה, כי היצירה האמיתית נובעת ממקור היצירה - היוצר ברוך הוא והתנאי לקיומה הוא החופש. חופש היצירה הוא קודש קודשים. זהו הבסיס עליו קמה תקוע.
כששמעתי על קיומה של היצירה היפהפיה הזאת התרגשתי וכששמעתי שהציבו אותה ברחובותינו התפעלתי, אמרתי בליבי: אולי התגשם כאן חלום... ואז פרצה המחלוקת. מכיוון שאני מאמינה במחלוקת ככלי מחדד ומעורר ברכתי עליה והתפללתי בלבי שהיא תעורר את השיח היישובי בנקודה הכי פנימית שלו. נקודת החופש ונקודת היצירה.
רק לאחרונה התבקשתי לרכז וועדה של אומנים שידונו ויחליטו מה ייעשה באשה החכמה והיפה הזאת וישנו גם הצד השני כמובן, גם הוא מבט אחר על החופש. זכותו של אדם לשמור על המרחב האישי שלו. מודעות רחוב פוגעניות עלולות להשתלט על המרחב האישי של האדם, מחשבותיו ורגשותיו. ישנם אנשים שעצם קיומו של הפסל, הביטוי הנשי והביטוי האומנותי שלו מפריעים להם. צריך להקשיב לקול שהם משמיעים.
הביקורת היא המשך דרכה של היצירה, כיצד היא מתכתבת עם הסובב אותה וכיצד האמירה של היצירה מהדהדת בסביבתה. היתה כאן - ועדיין ישנה - הזדמנות נהדרת להעלות את השיח על חופש היצירה.
אבל לצערי אל הדיון נכנס צד-נוסף, ה"סיטרא-אחרא", שהוא האלימות, הקנאות וגסות הרוח. איך זה קורה לנו? איך מיעוט קטן יכול לפגוע ברוח הגדולה, העדינה, שאנחנו מבקשים לחולל? כיצד העזו ברגל-גסה לחלל את הקודש?
אני מייחלת ומתפללת שנמצא את הכוחות לשמור על החירות, על החופש הפנימי, ברוח האשה החכמה מתקוע.