לפני מספר שנים כשיצאו תלמידי ישיבת ההסדר בדימונה לרקוד ברחובה של עיר, לרגל החג המכונה במחוזותינו 'יום ירושלים', הוזעק למקום שוטר מהמשטרה המקומית, ושאל אותם לפשר הריקודים ברחוב. 'אלו ריקודים לכבוד יום ירושלים', ענו הבחורים. 'יאלה, יאלה, יום ירושלים, יום דימונה, תעלו למדרכה…' נזף בהם השוטר. השוטר הדימונאי הוא רק מאפיין לבעיה החמורה שיש לנו, לא עם 'יום ירושלים', אלא עם ירושלים עצמה. העובדה שיום ירושלים נהפך זה מכבר לחגם של סרוגים וסורגות בלבד, היא רק סימפטום לבעיה האמיתית שלנו עם העיר שחוברה לה יחדיו מחדש, לפני שלושים וחמש שנה. ירושלים 2002 בשביל שדרות רחבות בעם, היא הרבה יותר סבארו ורחוב יפו מאשר הכותל ושער האריות. ירושלים של 'הר הבית בידינו', הפכה כבר מזמן לירושלים של בית"ר, ושל קבר רבין. גם המצב הביטחוני תרם את תרומתו, ויצר מצב חדש, שבו ה'חומה' הירושלמית, היא כבר יותר חומת גילה מאשר חומת העיר העתיקה, וכביש המנהרות יותר סמלי ממנהרות הכותל. ישן מפי חדש יצא. הסמלים הירושלמים של ראשית המאה העשרים ואחת, ממוקמים כולם בצד הצעיר של העיר, הרחק מ'הר הבית בידינו', ומ'סלע קיומינו', ואם כך, אז באמת לא ברור למה לכ"ח באייר מגיע חג משלו. אבל לא רק כף רגלם של ההמונים נעתקה מהאתרים ההיסטוריים והקדושים שלנו, גם ליבם נדד מערבה, אל עבר העיר החדשה. וכשבלב של רבים ירושלים כבר מחולקת, וכשלאנשים לא ברור למה 'מאוחדת עדיף', אז אין סיבה למסיבה, ולא מובנת ההתרגשות משחרור עתיק של עיר עוד יותר עתיקה. ככה זה חברים, כשלאנשים יש לב של אבן, אז גם אבנים עם לב אדם, הופכות להיות סתם אבנים. אולי אם הר הבית, שבידינו אבל לא בלבנו, היה זוכה לכבוד שיש להר הרצל, וסמטאות הרובע היהודי היו פופולריות כמו סמטאות נחלת שבעה, אפשר היה לרקוד גם ברחובות דימונה בכ"ח באייר.
יום ירושלים, יום דימונה
ירושלים 2002 בשביל שדרות רחבות בעם, היא הרבה יותר סבארו ורחוב יפו מאשר הכותל ושער האריות. ירושלים של 'הר הבית בידינו', הפכה כבר מזמן לירושלים של בית"ר, ושל קבר רבין.
