זו לא עבירה לשנוא, לעתים אפילו מצווה

אלה שקוראים לאהוב את הפליטים הסודנים, ואת הפלשתינים - מבצעים פשע, "פשע אהבה", שמסכן את כל קיומנו היהודי פה בארץ. דעה

חדשות כיפה משה רט 03/06/12 17:59 יג בסיון התשעב

זו לא עבירה לשנוא, לעתים אפילו מצווה
תמונת ארכיון - andydr-cc-by, צילום: תמונת ארכיון - andydr-cc-by

אחד הרגשות שנתפסים כיום כשליליים ביותר, הוא רגש השנאה. במקרים שונים נשמעות האשמות כלפי אדם מסוים, או קבוצה מסוימת, שהם "פועלים מתוך שנאה", "מלבים את יצר השנאה", וכן הלאה. התומכים בגירוש המסתננים מהארץ מואשמים בשנאת זרים, מיכאל בן-ארי וחבריו מואשמים בשנאת ערבים, רבנים וח"כים דתיים מואשמים בשנאת הומואים, וכן הלאה. כביכול די בעצם הטענה שמישהו הוא "שונא", כדי להציג אותו כאדם שפל בעל יצרים חשוכים, ולהוקיע את עמדתו כלא-לגיטימית.

אבל, כמו תפיסות פופוליסטיות אחרות, זוהי מחשבה מוטעית. השנאה היא רגש לגיטימי לא פחות מהאהבה, והיא חיונית לשמירת קיומם של האדם והחברה. נכון אמנם שבמקרים רבים השנאה עוברת את גבולותיה הראויים, וגורמת להרס וסבל לא מוצדקים; אבל אותו דבר בדיוק קורה גם עם האהבה, כשהיא חורגת מגבולותיה. הדרך הנכונה, כמו תמיד, היא למצוא את האיזון והמינון המתאים - לא לנסות לעקור לחלוטין את הרגש הזה, רק בשל החשש של שימוש מופרז בו. ניסיונות כאלה מובילים בד"כ לתוצאות הפוכות.

האהבה היא כוח מחבר; היא יוצרת קשר חזק בין האדם לבין מושא אהבתו, ופותחת את האדם להשפעתו של העצם האהוב (אדם או משהו אחר). כאשר מדובר בעצם בעל השפעה חיובית, האהבה כלפיו היא ראויה, ובאמצעותה יהפוך האדם האוהב לטוב יותר. אולם לא לכל דבר בעולם יש השפעה חיובית דווקא; ישנם הרבה מאד דברים - בני אדם, או עצמים אחרים - שהשפעתם יכולה להיות מזיקה ומסוכנת. במקרה כזה, על האדם המעוניין לשמור על עצמו צריך דווקא להתרחק מאותם דברים, ולסגור את עצמו מפני השפעתם. זהו תפקידו של כוח השנאה - ליצור הרחקה בין האדם לבין השפעות שליליות, ולשמור על גבולות ברורים בינו ובינם.

העולם שלנו איבד את האבחנה בין טוב לרע, בין מותר לאסור. אין "רעים" בעולם - יש רק את "האחר", ש"מבחן הבגרות" שלנו הוא ביכולת "להכיל" אותו. הפוסט-מודרניזם דורש אהבה חסרת גבולות, שמוחקת את כל הגבולות, ומטשטשת את כל האבחנה בין אני לאתה ובין אתה להוא. כולם נדרשים להתערבב בקדירת היתוך אחת של אהבה דביקה וסמיכה, עד שלא יהיו עוד הבדלים בין אנשים ועמים, משום שלאף אחד לא תהיה זהות עצמית מיוחדת. כולם יחשבו (?) אותו דבר, ידקלמו את אותן סיסמאות, ויזדעזעו מאותם דברים. ולקדרה הזו חייבים להכניס את כ-ו-ל-ם, כדי שהאהבה תכלול את כל הברואים, וחס וחלילה לשנוא מישהו ו"להדיר" אותו מהתערובת. מה, אפילו הרב קוק אמר את זה, לא?

ובכן, לא ממש. הרב קוק, כידוע (או שלא כידוע), אמר עוד כמה וכמה דברים, ולא כאן המקום לדון בשיטתו. אבל מה שברור הוא, שהתמוססות הזהות האישית והלאומית בשם "צו האהבה", היא מחיר גדול מכפי שאנו יכולים לשלם. נכון אמנם ש"אין אנשים - אין פיגועים", אבל גם אין עוד כמה דברים חשובים, שאסור לוותר עליהם. האדם החפץ בקיום, וקל וחומר היהודי, חייב להציב גבולות לאהבה שלו - גבולות שמעבר להם שוררת השנאה. כי יש דברים שאסור לנו לתת להם להשפיע עלינו. יש אנשים שאסור לנו לאפשר להם להשתלט על מדינתנו. יש השפעות תרבותיות שאנו חייבים להימנע מחשיפה אליהן. ואם לא נדע לשנוא בכל הכוח את מי שצריך, לא יישאר לנו בסוף את מי לאהוב - כמו שלמד מי שבשם אהבת הבריות, הכניס את הזאב הרעב אליו הביתה.

אלה שקוראים לאהוב את הפליטים הסודנים, ואת הפלשתינים, ואת כל הפושעים והרוצחים והאנסים שמציפים את רחובותינו - גם אם נניח שאהבה היא אכן הכוח המניע אותם (ויש סיבות טובות מאד לפקפק בזה) - מבצעים פשע, "פשע אהבה", שמסכן את כל קיומנו היהודי פה בארץ. ופשע כזה אינו חמור פחות מ"פשעי שנאה". עת לאהוב ועת לשנוא, אמר החכם באדם, והדרך לגיהינום רצופה בפשעי אהבה שכאלה.

זו לא עבירה לשנוא, ובזמן ובמקום המתאים, זו אפילו מצווה. "הלוא משנאיך ה' אשנא", אמר דוד המלך. ולכל הטוענים "מוטב שניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם", תבוא התשובה - מוטב שלא ניכשל בכלל.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן. לבלוג האישי של משה רט.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן