בימים האחרונים אנו זוכים להודעות מטעם גורמים שונים המביעים את חששם משינוי הסטטוס קוו, ומאיימים להחרים כל מי שיפגע בו. לסגנון הבוטה של חלקם כבר התרגלנו. אמנם, איני מבין כיצד צורת הדברים משתלב עם זהות חלקם כרבנים, ומה דעתם על איסורי לשון הרע, אבל זו רק הקליפה. התוכן מפחיד עוד יותר.
אתם יודעים מה? תחרימו. תחרימו אותנו, תחרימו את קולך, תחרימו את מכון הרצוג, תחרימו את הבית היהודי ותחרימו את עוצמה לישראל כי הם עולים להר הבית. מרוב חרמות אפשר כבר להתבלבל עם אסטרטגיית החרמות שבה משתמשים אוייבנו מחוץ למדינה.
אבל ההחרמה כאן, צריך לשים לב, אינה נגד הסמולנים בקרן החדשה לישראל או נגד האורתודוקסיה המודרנית של נאמני תורה ועבודה. היא נגד המדינה וזהותה כמדינה יהודית.
אפשר לטעון כי צריך לעצב את יחסי הדת והמדינה בישראל בצורה מסוימת. אפשר וצריך לדון על מקומה של הרבנות הראשית, סמכויותיה ומקומה. הכרחי לדון על הסדרת הזוגיות בחקיקה, על מערכת הכשרות, הגיור ושירותי הדת הנוספים. חובה גם לבחון את הסוגיות המגדריות במרחב הדתי. דעות יכולות להיות לכאן ולכאן, והמשותף להן - זהותה של מדינה ישראל כמדינתו של העם היהודי.
אבל ביסוד הדעות המקדשות את הסטטוס קוו אין רצון לדון בנושאים אלו כלל. הם אינם מעוניינים להרחיב או לשפר. הם מפחדים מכל נגיעה של הכנסת - נציגתו הישירה של העם - בסוגיות דת ומדינה. והשאלה היא מדוע. הרי הם יכלו להציע תוכניות לחיזוק מעמד ההלכה - לתפיסתם - במדינה, במקום להאחז בקרנות הסטטוס קוו.
אעיז ואציע הסבר: ביסוד עמדות אלו אנשים שאינם מסוגלים לקבל את צורת השלטון במדינת ישראל. הם אינם מסוגל להתמודד עם הכרעות רוב העם - גם אם אלו יהיו שמרניות. כל עמדה הלכתית אחרת או שינוי בנורמות הקיימות נתפסות בעיניהם ככפירה בעיקר, כי עצם המנגנון לשינוי פסול. הסטטוס קוו מקודש על ידם לא רק בהקשר של יחסי דת ומדינה, אלא בהקשר השלטוני הכללי. מה שהיה הוא שיהיה. אסור לא רק לחוקק: אסור אפילו לדבר על שינויים כאלו.
הבעיה היא שתפיסה זו מחלחלת מעבר לחוגים המצומצמים יחסית של הרב אפרתי והרב בראלי. היא מגיעה לרבנים ולנציגי ציבור אחרים, ומפחידה ומאיימת על אחרים. המחויבות למדינת ישראל בצורתה הנוכחית היא ציפוי חיצוני, שבתוכו בוז לכל המנגנונים שזיכה אותנו הקדוש ברוך הוא להקים בארצנו ובמדינתנו. לבית המשפט, לכנסת, לממשלה, לפקידי המנהל הציבורי, לאקדמיה ועוד.
מה שמעניין הוא שאותם אנשים ממש חושבים שמנגנוני ארצנו ומנהיגיה רקובים, מושחתים, נגועים בתפיסות מקולקלות, אבל דווקא ממסד הרבנות והכשרות והגיור שאותם מנגנונים יצרו עד עתה - מצוינים ומזהירים ובעיקר אסור לשפרם. כאילו ירד הסטטוס קוו מהשמיים, וכל התערבות אנושית בו אסורה.
אני לא חושב כך. לי ברור שצריך לדבר על הסטטוס קוו ועל יחסי הדת והמדינה, ושחובה לשנותם, כדי להציל את הזהות היהודית שלנו. הכרחי לעצב מחדש את דמותה של הרבנות הראשית ושירותי הדת, להפוך אותם למחוברים לעם, נבחרים על ידו, קשובים לצרכיו ומסוגלים להנהיגו. אבל זו דעתי, ואני מוכן שישמעו דעות אחרות.
מה שאסור לעשות הוא להפוך את השיח הפנימי שלנו לשיח שבו יש כאלו שמחוץ לגדר רק בשל שאינם מצייתים לזרם מסוים או לרב מסוים, או שהם מעיזים לדבר על ביטולו של הסטטוס קוו. וחשוב מכך - אסור להפוך את השיח שלנו על זהותה הדתית של המדינה לשיח שפוגע במדינה ובמוסדותיה ומתנכר להם. זה יהיה חורבנו של הבית השלישי.
חנן מנדל הוא יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה