חלק מתומכי הסרבנות לפינוי יישובים, טוענים שהשמאלנים הם אלו שהתחילו לסרב פקודה בסרבנותם לשרת ביש"ע. משה פייגלין וחבריו מ'מנהיגות יהודית' מצדיקים התפקדות לליכוד גם של כאלו שאינם מצביעים לליכוד, כי 'גם עומרי שרון פוקד שמאלנים לליכוד'. אלו שמסרבים לגנות כותבים מימין שמשווים בין שמאלנים לנאצים מצטטים את דברי ההסתה שכותבים פובליציסטים מהשמאל נגד מתנחלים. זה לא הטיעון היחידי שלנו, אבל בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר את המשפט הזה – "השמאל התחיל'.
אני מצטער מאוד, אבל לי הטיעונים הללו מזכירים שודד בנק שאומר לשוטרים שתפסו אותו על חם, שהבנק התחיל לשדוד אותו, כשלקח ממנו ריבית גבוהה על האוברדראפט. אני מצפה מעצמנו לטיעונים יותר משכנעים מהטיעון 'זה הם התחילו'. בעיתונים שלהם יש גם ניבולי פה ותמונות עירום, אז בגלל זה גם לעיתון שלי מותר?. השמאל התחיל הרבה דברים שאני לא רוצה להתחיל. השמאל הוא לא הסרגל המוסרי שלי. אני מצפה מעצמי להיות יותר מוסרי ממנו, כי אני לא מחזיק מהמוסר הכפול שלו.
אני נגד הכנסת ביטויים מהשואה לויכוח הפוליטי כי לדעתי זו השוואה מזעזעת שמזיקה קודם כל לזיכרון השואה. אני נגד התפקדות למפלגה שאינני מצביע עבורה, כי לדעתי זו גניבת דעת, ואני נגד סירוב פקודה (ובעד התחמקות מוקדמת), כי סירוב מזיק לצה"ל ולמדינה לא פחות מעקירת יישוב. הקווים האדומים הללו שאני חושב שצריך להציב אותם כבר בתחילת המאבק, עדיין לא מחייבים אותנו להיות יפי נפש, וסמרטוטים כנועים של שרון. נשארו לנו מספיק כלי מחאה בתוך הקווים. צריך להפריע לשגרה של אזרחי ישראל בכל דרך שאין בה אלימות פיזית אקטיבית, ויש הרבה דרכים כאלו. לא יכול להיות שהתנועה בכבישי ישראל תזרום כסדרה, הפסטיבלים יתקיימו כהרגלם, ואנשים ימשיכו לבהות בהבלי ערוץ 2 כל ערב, בזמן שהבולדוזר של הדיקטטור דוהר לעבר בתי גוש קטיף. גירוש יהודים מבתיהם לא יכול לעבור בשתיקה, והצעקה צריכה להגיע לכל בית בישראל. צריך לבלוט, צריך לעשות רעש, וצריך להפריע לחיים במדינת ישראל שלא יתנהלו כסדרם, אבל את כל המאבק צריך לנהל בתוך שני קווים אדומים: אלימות וסרבנות. את הקווים הללו אני לא מתכוון לחצות גם אם השמאל יתחיל.