כבר יותר משלושה שבועות מאז חטיפת שלושת הבחורים ורציחתם, והפרשה הכאובה עדיין בכותרות.
כל זה אינו ברור מאליו, היות וסדר היום הציבורי פועל בשיטת פיפ"א. אין הכוונה לארגון שמנהל את המונדיאל. הכוונה לראשי התיבות - פירסט אין, פירסט אאוט. בלילה קאסמים בשדרות, בבוקר מהומות בירושלים והקסאמים בחוץ. בצהריים נכנס גרפיטי של תג מחיר- שכחנו את המהומות.
השיטה הזו של פיפ״א, הופכת את האירועים התקשורתיים לחלולים ולבעלי משקל כמעט זהה, שטחי, וקצר מועד. רצח של נערים, שווה בחומרתו לסטטוס בפייסבוק שמבקש נקמה. טיל בגולן יורד מהבמה ובמקומו נכנס חשש להצתה של יער. הכל כאן עכשיו, ונעלם.
במחסן התודעה הישראלי, ישנם מעט מאוד אירועים משני תודעה שנוכחים לזמן ארוך ונחרטים בזיכרון הלאומי. יכול להיות שהחטיפה של שלושת הנערים היא אחת מהם.
אם האירוע האכזרי הזה היה נגמר ברצח הנערים בפיגוע דריסה או בפיצוץ בטרמפיאדה היינו כותבים היום על מסי והמונדיאל. אבל היה כאן אירוע שנכנס לסדר היום הציבורי שלנו לתקופה ארוכה. החיפושים, הקלטת והמחדל, האימהות המדהימות, העם. העצב. הרוע. התסכול. רצון הנקם והאיפוק.
על פניו נראה שלקבינט המדיני ביטחוני, קשה לראות את האירוע מעבר ל”עוד פיגוע” והצורך להשקטת ההמון, השאיפה ל”שקט” ולהמשך שיגרה, מטשטשים את הרצון לעשות מהלך משמעותי, שעלול לגרום לכולנו לשכוח למה בכלל התחלנו אותו. ככה זה בפיפ”א - שוכחים את ההתחלה. כולם מפחדים מהבוץ (העזתי/ הלבנוני) שנדבק אחרי שהפרשיה נשכחה. כך שרוב הסיכויים שהקבינט ימשיך להסס ואם החמאס לא ימשוך אש לאורך זמן, הכל ישכח.
גם אם יירגעו הרוחות זמנית, וסדר היום יתחלף במהרה. אני רוצה להזכיר, שאירוע משנה תודעה זה לא רק בשינוי המאזן האסטרטגי ביננו לבין החמאס והפלסטינים.
לפני שיבוא אלינו האירוע הבא, והכל יצא לעבר התאים האפורים של הזיכרון הציבורי (כן זה יקרה), אנחנו צריכים לנסות לעצור לרגע קט ומכונן שממחיש אותו משפט קטן אבל חשוב שאמרה אחותו של גיל-עד כשהספידה את אחיה: “עם ישראל תהיו אחים טובים”. שובו אחים.
הכותב הוא מנהל עמי - אולפני גיור מבית אור עציון