אי שם באמצע השבוע, זה קרה.
לאלפי אנשים ירד האסימון, ובו זמנית הם החלו לפעול.
מהישוב עלי ירדו בשיירות לנתניה, ומעפרה יצאו בקבוצות לחולון.
פדואל הוציאו אוטובוס לרמת גן, ומצפון הבקעה התחילו לעבור בין הבתים בעפולה.
ממכללת אורות יצאו אוטובוסים לראש העין וכפר סבא.
הרשימה ארוכה ארוכה.
אנשי גוש קטיף היקרים המשיכו לחרוש את הארץ, וגילו שהם לא לבד. זה לא נושא פרטי שלהם.
אנשי העיר החלו לפעול. מחברי הגרעינים התורניים ועד עירוניים וותיקים. כל אחד באזורו וכולנו יחד.
מאבק אמיתי של "עמך", לנוכח פני הממסד והתקשורת, ובעד הארץ והעם גם יחד.
בעד האמת והעתיד. שלנו ושל ילדינו.
תמיד אומרים שרק ילדים יוצאים להפגנות וצמתים.
אך השבוע יצאו רק מבוגרים. אלפים ממש. מהיישובים ומעיר. מהמושבים ומהעיירות.
אנשים שהקדישו מזמנם ומרצם, לדפוק על דלתות ולפתוח לבבות.
השבוע גילינו שיש סיכוי של ממש לנצח אפילו את המערכה הנוכחית.
השבוע הצלחנו לגלות מחדש את הטוב והיפה שבתוכנו.
להתנער מהאבק, להתחדש, ולנסוע.
לשתף פעולה בין זרמים שונים ששנים לא עבדו יחד בכזו הרמוניה.
עוד ארוכה הדרך.
הרבה יותר ארוכה מאשר שבוע של ריכוז מאמץ אדיר, אליו נדרשים כעת כולנו.
אך אנו לא מפחדים מדרך ארוכה.
בעיקר אחרי השבוע.
שבוע בו גילינו כמה אלפי אנשים צועדים איתנו יחד, במעלה ההר.
באמונה ננצח.