בפרץ של רגש נחיתות מול העולם הישיבתי החרדי הרב יצחק נריה פתח את סגור ליבו וכנראה את סגור ליבם של העולם הרוחני החרדל״י, שרואה אסון בכך שאין מספיק כוללי אברכים, כמו בעולם החרדי...
כמובן בתקשורת החרדית משפשים ידיהם בהנאה מרובה, הנה סוף סוף הנחתום המעיד על עיסתו, העגלה הריקה של ה"מזרוחניקים" שמספר האברכים המועט בה יחסית משקף חולשה רוחנית גדולה.
אז כך אינני שייך ל״מזרוחניקים״ ואין אני חייב ללמד עליהם זכות, ואם מרבית הרבנים הדתיים לאומיים שותקים אז מה לי כי אדבר, ואם הם חפצים להתחרד שיערב ויבושם להם.
אבל מכיון שדעתי ידועה בעניין ״חברת הלומדים״ שהיא המצאה ליטאית מאז קום המדינה, ואצל הספרדים זו תופעה שלא היתה קיימת מעולם בצורה כזו, כי גם אם ישבו אברכים ללמוד תורה אחרי החתונה ולא לעסוק במלאכה, היתה לכך מטרה ברורה ומוגדרת, לעלות בסולם הקודש, ולההפך בבוא יום רבנים, דיינים, מורי הוראה, שוחטים, מלמדים, מוהלים, ושאר כלי קודש ולהתפרנס מעבודתם, המושג התלמודי ״עשרה בטלנים״ בעצמו היה די נדיר.
חייבים להדגיש, כי הדבר נבע משיטת לימוד יחודית לקהילות הספרדים מה שהיה נקרא בלשונם שיטת ה״עיון״ התלמיד מגיל צעיר הורגל בשיטת הלימוד העיונית, שעיקרה הבנת עומק הפשט בדרך נכונה ואמיתית ועצמאית מבלי מורה, עם שילוב לימוד סוגיות לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וכתיבה הלכתית, ואכן שנות הלימוד בדרך זו מגיל 13 עד 18 הספיקו למוכשרים לההפך בעצמם ללמדנים, כל יתר הלימוד היה למען הידע להקיף מסכתות וסוגיות וענינים אחרים לפי הדרישה והצורך.
מגיל מוקדם היה אפשר לזהות מי ראוי ומי מתאים, לא היה שום יעד רק ללמוד ולא לצאת לעבוד. למעשה גם הלמדנים וה״מעיינים״ בסופו של יום יצאו לעבוד אבל קבעו לעצמם מה שנקרא ״ד׳ אמות של הלכה״ מידי יום בבוקר או בערב או גם וגם שעות ללימוד עיוני עד לפסיקת הלכה.
שיטת הלימוד הזו כמעט נעלמה מנוף חיינו, עולם הישיבות כיום עוסק בעיקר בפילפולים ובלמדונ׳ס, אין כאן הבמה להרחיב כמה צווחו על זה גאוני עולם, דרך הלימוד הקיימת קשה לה להעמיד תלמידי חכמים ראויים בזמן קצר יחסית, ובמיוחד קשה לה לגרום שגם אחרי היציאה מהבועה הישיבתית יתמידו בלימוד.
הדוגמא המופתית היא רבני וחכמי ג׳רבא, שהיו כולם בעלי מקצוע, ותלמידי חכמים עצומים שחברו ספרים בש״ס ובפוסקים, משל היו אלו רבנים היושבים על מדין בו בזמן שהם עבדו רוב שעות היום לפרנסתם.
הרב נריה כנראה שואף להפוך את כל אנשי הציונות הדתית לחרדים רק בהבדל קטן בכיפה סרוגה, ובלאומיות יתרה, קשה לו עם המצב, אולם לנו הספרדים השאיפה צריכה להיות העמדת תלמידי חכמים שישלבו יחד עם תורתם, את כל המקצועות החופשיים כפי שהיה מאז ומעולם.
אין לנו רגשי נחיתות מול העולם הליטאי כלל ועיקר, אף אין אנחנו זקוקים לחותמת הגומי ולגושפנקא להקרא ״חרדים״, לא זו המטרה ואף לא זו התכלית.
למידה בכולל מספר שנים מוגבל על מנת להעמיד תלמידי חכמים לתפקידים ראוי ומצויין וכדי לתמוך, להפוך את הכלל לחברת לומדים, לא זו דרכינו.
חבל שהציונות הדתית לאט לאט מאבדת את ערכיה המופלאים ערכי תורה ועבודה, ונופלת לתחושת התקטנות מול החרדיות.