הנני מוצא לנכון בימים אלה לחזור על הראשונות, על עמדתנו הרוחנית העקרונית, עבור עצמי ועבור הקוראים האהובים והקוראות היקרות.
צריך להיות ברי לכל מי שיראת השם בליבו ובליבה, כי לא נסור מהתוה"ק וממנהגי ישראל ימין ושמאל. תורתנו התמימה היא גילוי השכינה באומה האלהית, וכולנו בטלים כלפיה כעפרא דארעא. בטלים כלפיה, ולא חפצים לשנותה או לשפץ אותה, ואפילו לא לייפות אותה בתכשיטי נכר המחביאים את אותיותיה הקדושות.
לא תרבות העמים וערכי הפמיניזם המערבי ינחו אותנו, אלא דרכי התורה ומנהגי האומה לדורותיה, שכולה תמימה ואין בה חסרון כלשהו, 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'.
לא נבוז כי זקנה אימנו, לא נבעט במנהגי הדורות. נחבק את מסורת ישראל, נשמח בדמות הנשית והגברית שהגמרא הדריכה אליה ושנהגו במהלך בית ראשון ושני, ובגלותנו האחרונה.
יחד נכריז- ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו, טובה לנו תורת פיך מאלפי זהב וכסף.
גם אם מותר לאשה להורות הלכה למי ששואל אותה בצניעות, נהגו גדולי הדורות שלא ליצור מערכת נשית רחבה שכזו משום שהיא מנוגדת לסגנון הנשי התורני, היא מנוגדת לרוח התורה כולה, משום שהיא לא מצווה בכך כלל אלא בדברים רבים אחרים.
אשה אינה מצווה בעסק התורה ועל כן יש לה פחות שייכות לעמלה, בעוד יש לאשה ריבוי שייכות לדבקות נפשית פנימית בד' ולבניין הנשמה, ולמצוות מיוחדות נשיות. לכן מנעו מגמות כאלה, משום שזו סטיה מהנשיות היהודית כהדרכת התורה וגדוליה.
האשה תפקידה לרומם, להעמיק את הדבקות בד', לבנות את נשמתנו, לחנך לישרות ותום, לקיים מצוות מיוחדות לה, ולא לעמול יומם ולילה בגמרא בפסיקת הלכות מעשיות בפרהסיא שאין לה שום ציווי על כך. הדבר הזה עולה מדרכן של נשים צדיקות וגדולי החכמים בכל הדורות כולם, וממאמרי הגמ' הרבים מספור על נשים ותפקידן ביהדות, אשר חלקם אינם נוחים לאוזן מערבית. אינם נוחים? יש לרפא את האוזן. לא להחליף את האמת.
ודאי שלנשים יש יכולת להרקיע שחקים כמעט בכל תחום. הן מוכשרות בתחומים רבים מספור.
אולם אין עלינו לשאול 'מה יכולה אשה לעשות', אלא 'מה התורה מורה לאשה לעשות'. לא לשאול 'לאן אני מסוגלת להגיע' אלא 'לאן אני אמורה להגיע'. בדיוק כפי שגבר צריך לשאול 'מה התורה רוצה שאעשה', ולא 'מה אני מסוגל לעשות'. התורה ומנהג ישראל, הם המצפן שלנו, נשים וגברים. לא היכולת היא העיקר אלא המטרה. והמטרה היא לעשות רצון ד', שמתגלה בתורה ובמנהג גדולי האומה. כיצד נדע רצון ד'? נלמד מה הוא ציווה אותנו לעשות. נשים אינן מצוות בכך, גברים כן מצווים בכך. לא בשל חוסר יכולת אלא בשל הוראת הבורא יתעלה.
היטיב להגדיר זאת אור הדורות האחרונים, מרן הרב זצ"ל לגבי חידושים מוגזמים בנשיות היהודית-
"מקור הקול האחד שאנו שומעים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, מן ההלכה ומן ההגדה, המורה שרוח האומה כולה בצביונו וטהרתו, עומד הוא נגד החדוש המודרני הזה. ואם אנו מטים את עצמנו כאן דוקא לתכונת המוסר האירופאי החדיש, הרי אנו עושים בזה מעשה בגידה ביחס למוסרנו אנו, ל 'מוסר היהדות', מה שמביא לנבק את רוח האומה ולהוריד לארץ את המבצר של התחיה הלאומית. ואם אין אנו נביאים, בני נביאים אנחנו, ואנו חייבים לקרא בקול גדול לכל אחינו החפצים כעת בבצורה של תחיתנו: שישמרו ברוחם ולא יאכילו אותנו את הבוסר הזה שיביא בהכרח לידי קהיון שנים, שנהיה מוכרחים להתחרט על זה הרבה מאד. אנו מאמינים, שמבטנו על החיים החברתיים הוא יותר עדין ויותר טהור מהמבט של עמי התרבות הזמניים בכלל. המשפחה שלנו היא לנו קדושה בצורה הרבה יותר עמוקה, ממה שהיא בכל העולם המודרני, וזהו היסוד של אושרה וכבודה של האשה בישראל. אצל העמים האחרים, אין המשפחה יסודה של האומה, אין המשפחה קבועה ועמוקה כל כך כמו שהיא בתוכנו".
התנאים והאמוראים, ראשוני צרפת ואשכנז, ספרד ופרובאנס, אחרוני פוסקי המזרח ואירופה, אמריקה וצפון אפריקה- מעולם לא פתחו תנועה להכשרת מאות נשים פוסקות לרבים, מעולם לא עודדו את נשותיהם ובנותיהם להתמקד בעמל הגמרא ופסיקת הלכה או בחברות בלשכת רבנות במודעות רחוב וכדומה. הם מנעו זאת.
אם היתה אחת חריגה לדור, לא מנעו ממנה כדבורה הנביאה. אך כמגמה, לא ולא. דעתם לא היתה נוחה מכך, אחרת היו מקימים רבניות רבות בכל מקום מימות משה ועד היום. הם יכלו בקלות רבה לעשות זאת, אך שמעו אחרת מהגמרא וממדרשי חז"ל על הנשיות וערכה המיוחד.
מי שחושב שהוא יותר 'מתקדם ברוחו' או 'צדיק' ממשה ויהושע, אביי ורבא, רש"י והרמב"ם, מהרב סולוביצ'יק ומרן הרב קוק- עובר על מידת הענווה הפשוטה ביותר.
אנו אומרים 'מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו', ולא 'מתי נשנה מעשי אבותינו'. יש תורה, ואנו צריכים ללמוד אותה ולהתיישר כלפיה, ולא לשנותה כפי גחמות התרבות המשתנה והנוחה לנו.
יחד נחזק את הנשיות והגבריות באורה של תורה וכמנהג ישראל, ולא בשום אור אחר, פופולרי ככל שיהיה
וד' הטוב יכפר כי לכל העם בשגגה.