חג המימונה הנחוג אצל יוצאי צפון אפריקה ובעיקר בעדה המרוקאית והאלג'ירית עתיק יומין הוא. בניגוד לחוקרים מסוימים ו"מלומדים" בעיקר מטעם עצמם, המנסים לייחס למנהגי המימונה יסודות אליליים כביכול.
לנו יש מסורת מאבותינו על משמעויות וטעמי מנהגי המימונה, ומקובלים אנו לפרש כי פירושה של המילה "מימונה" הוא מלשון "מימון" - דהיינו מזל, שהרי בחודש ניסן נגאלו אבותינו ממצרים ואנחנו מאמינים ומצפים שכך גם ניגאל במהרה בימינו ומאחלים לעצמינו שזה יקרה בזמננו ושמזלנו יאיר ונזכה לישועה.
טעם נוסף: "מימונה" על שם רבי משה בן מימון - הרמב"ם, שכן אסרו חג הוא יום פטירתו של רבי מימון אבי הרמב"ם, ומאחר שאין מספידין בחודש ניסן מציינים את יום פטירתו במימונה (כך מפרש רבי יוסף בן נאיים זצ"ל מפאס).
המנהג הוא לערוך שולחנות עמוסים כל טוב במטעמים ובמשקאות ובקישוטי ירק, ולהתארח איש בבית רעהו להרבות אהבה ואחווה ושלום. ולמחרת בבוקר יוצאים עם בני המשפחה למרחבי השדות המוריקים בתקופת האביב לחגוג יחד ולהודות לה' על ניסיו שעשה עמנו. רבותינו אמרו כי "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" (מסכת ראש השנה דף י"א ע"א), והנה אף שעבר חג הפסח ועדיין טרם נגאלנו, אנחנו נשארים איתנים באמונתנו וחוגגים את חג המימונה, ואיננו נחלשים בתקוותנו ובאמונתנו.
היום בתקופתנו במדינת ישראל כאשר אנו זוכים לראות את נבואות קיבוץ הגלויות ושיבת ציון מתגשמות לנגד עינינו, והננו נמצאים בתהליך של גאולתנו, חלה עלינו חובת ההודאה לבורא עולם על ניסיו וחסדיו עמנו, ובפרט בחג המימונה עם צאת חג הגאולה.
אמנם הפן הפולקלורי שתפסה בזמנינו המימונה, איננו לרוחם של רבים וטובים, וכבר מורינו ורבינו הרב יוסף משאש זצ"ל לא אהב במיוחד את החינגות סביב היום הזה, ובלשונו המיוחדת כתב: "כי העמדונו אל הקלון בגלל המימונה" - כלומר שמייחסים לבני העדה המרוקאית את המימונה, בקונוטציה השלילית בה היא נתפסת במבט חיצוני, להראות שזו בעצם תרבותם בלבד כביכול... אך כאמור, דווקא ביום זה יש להתחזק באמונתנו ולהרבות אחדות ואהבת חינם.