מלבד חריגים, שנער יספרם, לא מצאנו אצל גדולי ישראל הספרדים עמדה תורנית לא ציונית. עוד בדור הקודם, היה הדבר כל כך ברור שהחרדיות אינה מצויה אלא אצל האשכנזים, שיכול היה גאון ישראל הרב יוסף משאש זצ"ל להביע תמיהה כביכול נאיבית כשנשאל כיצד לנהוג ביום העצמאות, משום שיש האומרים בו סליחות וכו'. וכך כתב (אוצה"מ אלף תשסט): "אין לך לסכסך דעתך בעניינים אלו. אתה ספרדי חרד, עשה מה שאנחנו עושים, עושים אותו יו"ט בהלל גמור ובהודאה למלך הכבוד ב"ה, ואוכלים ושותים ושמחים, ואין לנו עסק עם אחרים".
גם מרן הראשל"צ הגרצמ"ח עוזיאל זצ"ל קבע ברורות שהקמת מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, וכן רבינו ישראל אבוחצירא, הבאבא סאלי זצ"ל (עיין בהרחבה בספר "אתחלתא היא" להרב יצחק דדון שליט"א).
מאז ומעולם התגעגעו חכמי הספרדים לארץ ישראל ולחידוש מלכות ישראל בה, מה שבא לידי ביטוי בהכללת המנון "התקווה" בספרי הפיוטים (למשל בספר השירים של המקובל רבי שמואל דרזי, ועוד), בעלייתם ההמונית לישראל לאחר הקמתה, ובשותפותם המליאה בכל מערכות המדינה.
יש בידיה של היהדות הספרדית להמשיך את המסורת המפוארת של גדולי האמונה וההלכה, של רבי יהודה הלוי הקובע בספר הכוזרי כי אין חיים לאומה בגלות, של הרמב"ם הקובע במורה הנבוכים כי בהיעדר שלטון ישראל עצמאי אין שמחה, ושל הרמב"ן המכריע להלכה את החיוב להחזיק בארץ ישראל כולה תחת שלטון ישראל. הספרדים גם יתרמו לחברה כולה את היכולת הטבעית שלהם לחצות גבולות ופירודים, לאחד את הלבבות, כפי שהנהיגו הראשונים לציון מאז ומתמיד.
לאור כל זאת, אין זה אלא טבעי שמוסד הרבנות הספרדית בירושלים יתעלה אל מקומו הטבעי, ויופקד בידים ציוניות, הנאמנות לגאולת ישראל, לקדש שם שמים, לתפארת התורה, העם והארץ. הבה ננצל את שעת הכושר להשיב את תפארת היהדות הספרדית ליושנה, לטבעיותה ולתפארתה.