כשהייתי צעיר ותמהתי על מנהגים שונים של הורים היו אומרים לי 'חכה חכה גם תורך יבוא'. אולם יש דברים שאין זה ראוי ל'אחל' לאחרים. אחד מהם הוא אירוע שיבהיר את פשר הצורך בייעוץ פסיכולוגי לו נזקקת לעיתים נערה המוטרדת מינית בכלל, ועל ידי מי שנחשב על ידיה לרב עד לא מזמן בפרט.
שוב ושוב צצים סיפורים והאשמות על הטרדות של תלמידות במוסדות דתיים לנשים (מאולפנות ועד מדרשות). בסיפורים הללו מככבים לעיתים שמות של רבנים. האם יש אמת בסיפורים הללו ? כאן נעוץ שורש הבעיה - לא תמיד מגיע המקרה לידי ברור אלא בהתערבות גורמים חיצוניים (אם בכלל), בראשם ארגון 'קולך' שקם לשם מטרות שונות בתכלית ונקלע שלא בטובתו לעיסוק בצדדים האפלים של חיינו החברתיים.
ומדוע לא לחקור ? לאחרונה צץ לו טיעון מענין : החטטנות במקרים מיועדת להכפשת שמם של רבנים הידועים כתומכי המאבק על ארץ ישראל. המסקנה מטיעון זה היא שאם את/ה מגן/ה על נערות מפני מטרידים, את/ה בטח שמאלן/ית.
לפני שנמשיך כדאי להעיר שאינני מתכוון בדברי לאף אחת מהפרשות שנתפרסמו לאחרונה. אין לי את המידע מעבר למה שנתפרסם בעיתונות, וזו כידוע איננה בית משפט. אבל מכיוון שתורף דברי איננו על עצם התופעה שהיא, למרות ההכחשות ולמרבה לצערנו, תופעה קיימת, אלא על מה שנראה כניסיונות טיוח, הרי שאמיתותם של אירועים ספציפיים אלו או אחרים אינו רלוונטי כרגע.
האמנם יש לפמיניזם הדתי סדר יום (אג'נדה) שמאלני ? אלא שיש כאן מוקש עצמי ויש לפרק אותו בהקדם. מעבר לעובדה שרבות (ורבים) הם הפמיניסטים בימין ('אפילו' מתנחלים ומתנחלות, יש אפילו מתנחלות משובסות ב'קולך') הרי שיש לדעת שטענה זו מוצאה בחוגי השמאל הפוליטי המנסים לנכס לעצמם את ההגנה על מעמד האישה (ושאר מאבקים חברתיים) ולדמות את המאבק על זכויות נשים למאבק שלהם על 'זכויות הערבים'. במאמר מוסגר נעיר שזו באמת טענה מטופשת. לשמאל אמנם נוח להציג את שני המאבקים כמאבק אחד לזכויות אדם. אלא שישנה רק בעיה 'קטנה' בדרך. מישהו שכח את זכויות האדם של היהודים בא"י. השוואה פשוטה מראה בדיוק ההפך ממה שהשמאל רוצה להראות. כפי שבמערכת הזוגית רוב מקרי האלימות הם של גברים כנגד נשים ועל כן, למרות שצריך להיאבק כנגד אלימות כלשהי, יש להתאמץ לטובת הנשים, כך גם במאבק שביננו לבין הערבים שגם בו יש צד אלים אחד - הערבים. כל פמיניסט מתרגז על הרעיון להרחיק את האישה המוכה מביתה ותובע לזרוק את האלים החוצה. בדיוק כך היה ראוי לעשות גם ביש"ע וראשית לכל לסלק מכאן את גורמי האלימות, ורובם כידוע בצד הערבי (ולמען הסר ספק יש לומר שאותם מקרי אלימות מועטים של יהודים ראויים גם לגינוי וגם לטיפול). ההגיון אומר אפוא פמיניזם = השקפה ימנית (לא בגלל האידאה - אלא בגלל המציאות).
אפשר אולי לטעון שארגונים כמו 'קולך' נופלים בפח כשהם משתמש בסיוע של גורמי שמאל, אלא שלא זו בלבד שעדיף שכספי הקרן החדשה לישראל ינוצלו על ידי ארגון דתי כ'קולך' מאשר על ידי ארגון אחר (כ'תעיוש' למשל) אלא שעצם הצורך של 'קולך' להזדקק לכספים אלו הוא בושה לציונות הדתית שלא מצליחה להקים או לתמוך בארגון שיטפל בנושאים כמו הגנה על בנות מפני מטרידים כאלו ואחרים (ומי שמוטרד מסדר היום של 'קולך' מוזמן להקים ארגון נוסף, העיקר המטרה).
דרך אגב, שיתוף פעולה איננו מילה מגונה בהכרח. כשחברי הכנסת הדתיים נאבקו נגד ערוצי הפורנוגרפיה, הם לא היססו לשתף פעולה גם עם גופים פמיניסטיים חילוניים (שדולת הנשים למשל). כנ"ל לא בחלו הללו מלתאם עמדות עם תמר גוז'נסקי כשהיה מדובר בחקיקה חברתית. כשאין מחסור בציפורי שיר בימין לשיר את שיר העשוקים והעשוקות, מדוע לא להיעזר בעורבי השמאל בשביל לקדם את טובתם של אזרחי המדינה ?
ובכלל, מהו מוצאה של המחשבה שכשנלחמים על ארץ ישראל אי אפשר להרים דגלים נוספים ? לשמאל (גם הדתי כמו הארגון הנקרא 'ציונות דתית ריאלית') נוח לגלגל עיניים ולומר שבגלל ההתרכזות במאבק על ההתיישבות, מזניחה הציונות-הדתית את התחומים החברתיים או שהתקציבים המגיעים לישובים ביש"ע באים על חשבון עיירות הפיתוח. טענות אלו הינן שקריות כמובן (ויוכיח למשל סל החקיקה של מפדל בכנסת האחרונה וכפי המסתמן - גם בנוכחית).
אם ניתן בידי בנותינו כלים לזהות מטרידים, גם אם הם באצטלא של רב או מורה, אם נצליח למנוע ולו מקרה אחד של בת שתכנס לטראומה בגלל דיבור, נגיעה או יותר מזה של 'רב' כזה או אחר, נדמה לי שעשינו הרבה מאד בלי קשר להשקפתנו הפוליטית. הורים לבנות באולפנות ובמדרשות - תקנו אותי אם אני טועה.