גם כשהמלחין היווני מיקיס תיאודוראקיס, קומוניסט ותיק מהאסכולה של סטלין וברייז'נב נושא נאום אנטישמי מובהק ובו השוואות איגנורנטיות בין אברהם ויעקוב לבין פריקלס, מצייר אתנו כגזע תוקפני לאורך אלפי שנות היסטוריה, שבהם לדבריו, היו היהודים "שורש הרוע" בעולם - גם אז מצליחים אנשים לטעון, שאין זו אנטישמיות אלא תגובה מוצדקת למצב בישראל ומאשימים את "מלחמת התנחלויות בהנהגת אריאל שרון". אתרי החדשות באינטרנט נותנים הזדמנות מצוינת להציץ לתוך נפשות הישראלים, הודות לתגובות, שהם שולחים לאתרים אלה – תמיד יש כמה כאלה מתחת לכל ידיעה על גל חדש של שנאת ישראל בעולם. האירופאים מדברים על הרוע המוטבע בגזע היהודי; הישראלים, שקוראים את הידיעות מאשימים חזור והאשם בכל מה שקרה )כולל גירוש ספרד ועלילת דמשק?..) את ממשלת שרון, את "הכיבוש" ואת כל הקשת הרגילה של "עוונותינו". יש מי שמרחיק לכת עד כדי דרישה להתנצל פני תיאודורקיס!
בין התמונות מעברי הרחוק החרוטות בזיכרוני, ישנה אחת הקופצת לי מול הענייניים בכל פעם, שאני נתקל בתופעה הזו. תחנת משטרה אזורית באחת מערי אוקראינה. כאן מגישים את הבקשות להיתרי יציאה מברה"מ. שעות קבלה: חצי יום פעם בשבוע ותור הפונים נהיה ארוך. יש לשמור את מקומך בתור שבוע אחרי שבוע בטרם תיכנס אל החדר. מחוץ לתחנת המשטרה עומדים היהודים ומנסים לארגן ביניהם את ניהולו התקין של תור. כמובן, פורץ ויכוח ולא עוברות דקות ארוכות בטרם תישמע כאן, מול תחנת המשטרה של האויב, בנקודת ההתנגשות בין דוד היהודי לבין גולית הסובייטי, אזעקת קרב של היהודי השפל, שהגלות זורמת בכל עורקיו וכבר חדלה להיות עלבון והייתה לישותו: "בגלל האנשים שכמותך לא אוהבים אותנו!"
תחת שמי מדינת ישראל הקריאה הזו מושמעת בעברית צברית כמעט צחה בקשר לכל עניין שהוא. באחד מאתרי חדשות התפרסם מאמר מחמיא לכתיבתו של ניקולאי גוגול. כתבתי הערה, שחסר לי במאמר אזכורו של הפרק המזעזע בספר "טראס בולבה" המהלל את מעשה הטבח ביהודים בידי קוזאקים - הרי גוגול היה הסופר הרוסי היחיד, שירד לשפל כזה. התגובה שלי עוררה פרץ של פולמוס בין המגיבים, מי הוא האשם באנטישמיות – האם זה אני, האם זו כותבת המאמר, האם זה הוא, שהאשים את כותבת המאמר, או שמא אברהם אבינו ושאר היהודים, למעט אותו אחד, שכתב את התגובה.
תולדות האנטישמיות, סימניה, סיבותיה, דרכי התגוננות מפניה לא נחקרים ולא נלמדים על ידי הציבור הישראלי. הקמת המדינה הצטיירה לא רק כתשובה הולמת לאנטישמיות, אלא כסוף הפסוק ההיסטורי של תופעות הגלות. הם (האנטישמים) שם, אנחנו כאן – ושלום על ישראל. כל הנושא הצטייר כשייך לעבר הגלותי, שלא צריך לעניין את הישראלי החדש "עז מבט ושחור כפיים".
ברם, החיים אינם מתנהלים על פי המיתוסים של התנועה הציונית. האנטישמיות לא רדפה אחרינו מאירופה, היא כבר הייתה כאן, היא קיבלה את פנינו במזרח התיכון בכל אחת ממדינות האיסלם ממרוקו עד עיראק ונכון להיום עד מלזיה - וגם בירושלים, בדמותם של חאג' אמין אל-חוסייני ותלמידיו הרבים בכל דור ודור. כשבאיחור של מספר עשורים נאלץ להכיר האדם הישראלי את התופעה, הוא נעמד משתאה מול כיעורה ועוצמתה וסרב להבין את מה שקורה. הייתכן, שהקוזאקים, שהיו מנת חלקם של יהודי העיירות המושפלים שוב עומדים מולנו? הייתכן, שישנאו אותי? האיש לא פנה לחפש את התשובה בחיים אמיתיים, בעולם המושגים והדעות של האנשים, שמולם הוא עומד, אלא הוא חיפש אותה בעולם המוכר והחמים של המושגים הקבועים הרגילים שלו, העוטפים את תודעתו כצלופן. שם הוא מצא את התשובה הצפה על פני העיסה הדביקה של סיסמאות קצרות ופתרונות שלופים מהמותן: האשמים הם שוב וכרגיל הימניים, הדתיים, החרדים והמתנחלים, "זוועות הכיבוש המשחית", חיילים במחסומים – כל אחד מכיר את הרשימה.
בקשר לפרשות האנטישמיות החדשות אני מציע לקוראי לחוות חוויה מיוחדת – לקרוא בעיתוני העבר תיאורים אקטואליים לימינו. המאמר "במקום נאום ההגנה" נכתב על ידי זאב ז'בוטינסקי בשנת 1911 ברוסיה. המאמר מתייחס לעלילת הרצח הפולחני, שהייתה לאמונה נפוצה בקרב האוכלוסייה הרוסית. ז'בוטינסקי מתאר שלוש תגובות אופייניות, שאותם לובשת התגובה היהודית להאשמה המפלצתית: רגישות יתר, תמימות ועיוורון.
הרגישים מגיעים לסף שיגעון מאימת העלבון והייאוש. התמימים הם אלה המוכנים לרוץ ברחוב, לתפוס אנשים באמרות בגדיהם ולשכנעם בחפותם המוחלטת של היהודים, בהסתמך על עשרת הדיברות ועל זיכויים של היהודים בכל המשפטים הקודמים, בהם נאשמו ברצח פולחני. העיוורים מתעלמים מעובדות ומאמינים, שמרבית האוכלוסייה אינה מאמינה בכזב זה ואף מתקוממת נגדו, כלומר הבעיה איננה קיימת. ז'בוטינסקי מעמיד את עצמו מול כל שלוש הקטגוריות, ובמיוחד הוא מתכחש לזו האחרונה: "בוודאי, קל ונעים לדמיין, כאילו כל אויבינו רמאים ושקרנים ביודעין; ברם, תפישה כל כך פשטנית של מנטליות היריב, מובילה תמיד בסופו של דבר, אל המפלות החרוצות ביותר." (התרגום כאן ובהמשך שלי – ב.מ.) ז'בוטינסקי מדבר על גויים אשר בחלקם גם חכמים, עדינים ומתחשבים, שכנים וידידים טובים, ובכל זאת מאמינים באפשרותו של הרצח הפולחני. הם אף מבקשים לחקור את הרציחות בהקפדה יתרה, "אחרת היהודים העשירים ישחדו את אלת הצדק הרוסייה ויטייחו את הפרשה."
"גם התמימים טועים", ממשיך ז'בוטינסקי, "אלו אשר על כל צעד ושעל נעמדים בתנוחה גאה ופותחים בנאום הגנה. נימוקיהם חדגוניים כמו ההאשמות של הצד השני... האספסוף איננו מקשיב אל הנימוקים האלה ואיש מההמון איננו מתחשב בהם... כשאת מקומו של הפרלמנט תופסת עצרת המונים, בה ממטירים מהבמה קריאות "עליהום", בה איש איננו שם לב לשיקולי היגיון ואיש איננו מעוניין במסמכים, - אומנות ההגנה מחוסרת כל משמעות... כבר מספר שנים יושבים יהודי רוסיה צפופים על ספסל נאשמים. זו איננה אשמתם. אך מה שכן אשמתם, זה שהם מחזיקים את עצמם במעמד של נאשמים. כל הזמן ובכל כוח גרוננו אנחנו מצטדקים..."
התגובה היחידה, אשר מניחה את דעתו של ז'בוטינסקי, "הלא הגיע הזמן, שבתשובה על כל ההאשמות האלו, נוכחיות ועתידיות, נזיפות, החשדות, עלילות, הלשנות, פשוט נשלב את הידיים על החזה ונטיח בקול רם, ברור, קר ושלו, כנימוק יחיד אשר הציבור הזה מסוגל להבין ונאמר: 'לכו לעזאזל'? מי אנחנו, שנצטדק, מי הם, שיחקרו אותנו?.."
כך כתב ז'בוטינסקי אז: "ההרגל למסור דין וחשבון, בקביעות ובשקדנות, בפני כל ערב רב, גרם לנו נזק עצום ועוד יביא נזק אף גדול יותר. הציבור התרגל לכך, התרגל לשמוע מפינו את נימת התחינה של מואשמים ... אנחנו בעצמנו הרגלנו את שכנינו אל המחשבה, ... שניתן להעמיד לדין את כל העם הקדום אשר חקק חוקים בתקופה, בה השכנים טרם המציאו פוזמקאות... אנחנו סבורים, שהנכונות התמידית שלנו לאפשר חיפוש בביתנו בסופו של דבר תשכנע את האנושות באצילות רוחנו: הננו בפניכם, אין לנו מה להסתיר! זו טעות גסה. אנשים אציליים לעולם לא יתירו חיפוש בביתם, כיסם ונפשם. רק אלו הנתונים במעקב מתמיד מוכנים בכל שעה לעמוד לחיפוש."
מקריאת המאמר ניתן להבין, שלא השתנה הרבה מאז 1911 ועד היום. בתקופה ששמעון פרס היה שר החוץ בממשלת ברק הוא התראיין לעיתון איטלקי ואמר, שלא היה צריך להפציץ את הכור העיראקי, כי היה זה אלטע-זאכען של כור. אינני יודע כמה פעמים הוא אמר את זה לעיתונות זרה, אני יודע על פעם אחת, כשהוא צוטט בעיתונות בארץ. פרס בוודאי ידע, שהוועדה העולמית לאנרגיה אטומית קבעה, שהכור היה חדיש ומסוגל להפיק אורניום מועשר, אבל למה שלא יתחנף קצת לאנטישמים, לא יציג להם, שיש גם יהודים טובים, כמוהו. מה גורם לפרס לעמוד ליד שיראק ולומר בצרפתית למיקרופון: "צרפת מדינה לא אנטישמית – לא היסטורית ולא אקטואלית." מה גורם לאמנון שחק לומר לאותו שיראק, שהקרבנו את מדחת יוסף הי"ד כדי לא לפגוע בפלשתינאים יתר על המידה?.. "אם אני אגרום לאנטישמי אחד לאהוב אותי, אני גם אגרום לו לאהוב את שאר היהודים" – גם אני חייתי פעם באשליה הזאת, בתקופת חיי, שאני מגדיר אותה כשלב הנוודות במדבר, השלב, שאצל פרס, שחק ורבים אחרים טרם נגמר...
השיעור מעולם לא נלמד. ציבור הימין בישראל השקיעה אנרגיה עצומה בניסיון לשכנע בטוהר דרכיו וכוונותיו, אך "המשורר" יצחק לאור כתב על מתנחל ששותה דם של ילד פלשתיני. המתנחלים זעקו בניסיון להתנער ממעשיו של ברוך גולדשטיין, אך אורי אבנרי כתב אז מאמר בשם "כן, הימין כולו!" ("מעריב", יום ו', 3.3.94). לאחר רצח רבין היסטריית הסליחות של הימין הגיעה לשיא חדש, אך דוד טרטקובר גם שנים לאחר מכן משלב בעבודותיו את תמונותיהם של יגאל עמיר, אריאל שרון ואפי איתם. כאשר עלילות מוחמד א-דורה, מחנה ג'נין ומנהרות ברפיח עלו על הפרק, הסתבר מה שידענו גם קודם: מבחינתם של ז'אק שיראק, קופי אנאן ושות', הימין והשמאל שלנו כאחד, שותים את כוסית הדם הפולחנית.
הנאיביות של הישראלי המצוי בענייני האנטישמיות הייתה יכולה לעורר גיחוך אילמלא הייתה מעוררת פלצות. פרופסור ישראלי, שעבד תקופה באוניברסיטה אמריקאית כלשהי הופתע להיתקל בעמית מקומי, שניקה את החדר בו שהה לפניו יהודי, בחומרי חיטוי ואף סיפר על כך בחיוך לישראלי. יוסי ביילין עמל קשות לקשור קשרים מדיניים וכלכליים עם מדינות המפרץ – כמובן, עם אפס תוצאות. כשהוא נשאל על כך בהקשר לאנטישמיות השוררת באותן מדינות, הוא הכריז: "אבל הצלחנו לחדור!.." ברור, שהוא לא "חדר" לשום מקום אלא נתנו לו לבוא. כך עושה כל אנטישמי מצוי כשהוא זקוק לשירותיו של יהודי או צופה להפיק ממנו תועלת: נותן לו לבוא, משלה אותו בתחושת שותפות לעסקים, אחר כך יורק מאחורי גבו ומחטא את החדר. אני משוכנע, שכך עשו לא רק באבו-דבי אלא גם בשוויץ...
במציאות מזרח תיכונית, שבה גם "הפלשתינאים" מוחזקים ככלי משחק ותו לא בידי שליטי ערב ואירופה המושחתים – גם האנטישמיות כלי להשיג מטרות. אני לא דן כאן בסיבות לאנטישמיות, זה נושא נפרד, אלא בתגובותינו המבוססות על מיתוסים. המיתוס אומר, שישנה כביכול קורלאציה כלשהי בין מעשי היהודים לבין רמת האנטישמיות, שהאנשים הרעים שבינינו גורמים לאנטישמיות ושניתן לשכנע את האנטישמים, שאנחנו כן ראויים ליחס כמו בני אדם. אלה אמונות הבל, שמצדיקים את האנטישמיות ואינם מציעים כל פתרון. כל הניסיון רב המאות מוכיח זאת. רמת האנטישמיות גואה ויורדת בהתאם לצרכים של האנטישמים. אנחנו יכולים להשתדל ללא סוף להיות ילדים טובים - לא יעזור. סיפרו עלינו, שאנחנו מפזרים על הערבים חומר שמייבש עיניים ומחדירים להם סמים וחגורות רדיואקטיביות גם לפני "חומת מגן" וסיקולים ממוקדים. לפי הניסיון, דווקא השיטה של ז'בוטינסקי לבוז לאנטישמים ולשולחם אל הכתובות המרוחקות, ש"עזאזל" היא הקרובה שבהן גורמת להם לקפל את הזנב.