מדינת ישראל ירשה מהאימפריה העות'מאנית ומהמנדט הבריטי אסופת עדות דתיות, ביניהם מוסלמים, דרוזים ומגוון עדות נוצריות. גם יהודים פועלים עד היום כעדה דתית, לא פחות ולא יותר.
אבל בניגוד לנוצרים, שהקימו עדה דתית לכל אחת מהכנסיות הגדולות ובכך העניקו עצמאות לפלגים השונים, היהודים ביקשו לשמור על "אחדות" ולפעול תחת עדה דתית אחת. או לפחות ככה אנחנו אוהבים לספר לעצמינו.
בפועל, בשנות ה-20 למאה ה-20 הוקמה עדה דתית חדשה - הרבנות הראשית האשכנזית. עד אז לרב הראשי קראו "הראשון לציון" והוא הוביל את הקהילה היהודית הספרדית בישראל. אבל לא לכולם זה הספיק. האורתודוכסיה האשכנזית דרשה מוסד חדש ומאז ועד היום נותרנו עם הנהגה רבנית כפולה - רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי, שמכהנים יחד כראש העדה הדתית היהודית.
עם השנים הסתבר שעדה דתית יהודית אחת, גם אם היא מחולקת לשני ראשים, אינה משקפת את מציאות החיים של היהודים בארץ ישראל וברחבי העולם. בפועל קיימות עדות, מסורות ואמונות, שכלל אינן באות לידי ביטוי במסגרת הרבנות הראשית לישראל.
אחת השאלות המרכזיות שחוזרות ועולות עם השנים היא כיצד ניתן להשתייך ליהדות או, אם תרצו, ל"עדה הדתית". כבר כיום הזרמים הלא-אורתודוכסים פועלים ועוסקים בגיור ללא תלות ברבנות, ואף מקבלים הכרה פורמלית על ידי משרד הפנים ברישום המתגיירים כיהודים. אם לא תהיה הרחבה של אפשרויות הגיור המוכרות על ידי "עדת היהודים", גיורים אורתודוכסים הלכתיים יאלצו לפעול באופן דומה, ללא קשר, תלות או הכרה ברבנות.
בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות, להן הייתי שותף, להפוך את הליכי הגיור האורתודוכסים בישראל לקשובים יותר לקולות בחברה הישראלית, בתוך מסגרת הלכתית. הצעת החוק שהגיש ח"כ אלעזר שטרן, שהפכה בינתיים להצעה להחלטת ממשלה, מבקשת לפתוח הרכבי גיור נוספים ועצמאיים הלכתית באופן מתון ומבוקר. לפי הצעה זו, רק רבנים המכהנים בתפקידים רשמיים, כרבני ערים ויישובים, יוכלו להקים הרכבים.
אבל עבור הרבנות הראשית, שמחזיקה כיום במונופול על הגיור, גם זה מהווה איום על עצם קיומה.
מה הפחד הגדול? הם מספרים לנו שביזור סמכויות הגיור בין גורמים שונים יפגע במה שהם מכנים "אחדות העם". האמנם? נראה שבפועל גם היום העם אינו מאוחד מאחורי המדיניות הבדלנית שהנהיגה הרבנות הראשית. אז מה בכל זאת נמצא בסכנה? ההגמוניה הרבנית-האשכנזית.
יש להודות, קיימים רבנים ממזרח וממערב בשני צדי הויכוח. גם ברבנות, הרב הראשי הספרדי הוא זה שממונה על הנפקת "תעודות המרה" המעידות על הכרה בגיור. אבל חשוב לדבר גם על המהות. הויכוח ההלכתי על הגיור הוא מורכב ונכתבו עליו ספרים ומאמרים לרוב. ברמה הבסיסית ביותר, ישנה הסכמה כי המסורת ההלכתית מחייבת קבלת עול מצוות, אך קיימת שאלה מה משמעות קבלת המצוות על ידי המתגייר. האם על המתגייר להתחייב לשמירת מצוות כאדם דתי השייך לחברה הדתית, תוך הינתקות מסביבתו, או שמא יש מקום לגייר גם אנשים מסורתיים, שמאמינים בעם ישראל ובתורת ישראל ושומרים מסורת כמיטב יכולתם, לא תמיד קלה כחמורה, כמו רבים בעם ישראל?
השאלה היא האם אנו מאמצים את התפיסה הדיכוטומית, הרבנית-אשכנזית, לפיה יש דתיים וחילונים, כאשר אדם נאלץ לבחור להיות או כזה או כזה, או שמא יש מנעד רחב של זהויות יהודיות עם רמות שונות של שמירת מסורת.
המאבק נגד שינויים במדיניות הגיור הוא מאבק נגד יהדות רבת פנים. מאבק זה אינו מכוון נגד אלו המבקשים להתגייר בלבד, אלא גם נגד הזהות היהודית המסורתית של רבים בעם ישראל.
כאשר היהדות הרבנית האשכנזית ביקשה לקבל מעמד והכרה באופן עצמאי בתוך הרבנות, תחת חסות המנדט הבריטי, היא ידעה להסביר מדוע זה נדרש לשם אחדות העם. כעת, כאשר אחרים מבקשים לקבל מעמד והכרה באופן עצמאי, ובמקרה זה גם כאשר מדובר ברבנים שומרי תורה ומצוות, באים נציגי הרבנות ומסבירים כיצד זה עלול לפגוע באחדות העם. תרתי דסתרי.
יש רק דרך אחת לפעול למען אחדות העם: על ידי כבוד וערבות הדדית ושיח והקשבה בין חלקי העם היהודי. בלי דרישות לשלילת זהותם של יהודים אחרים, בלי הגמוניה רבנית אשכנזית ובלי מוסד אחד ריכוזי שחושב שהוא יודע מה זה "יהודי" יותר טוב מכולם.
עו"ד אלעד קפלן הוא מנהל המחלקה למדיניות ציבורית ומשפטית בעמותת 'עתים'