עשר שניות לסיום משחק הגמר בפיינל פור, ישראל מובילה על הקבוצה היריבה בשתי נקודות בלבד. אוהדי שתי הקבוצות על הרגליים, המתח באולם בשיאו. לפתע, קורה דבר מדהים. שחקני ישראל פשוט מוותרים. הם מניחים את הכדור, מרימים ידים, ובורחים בריצה מהפרקט לחדרי ההלבשה. האוהדים הישראלים בהלם מוחלט. שחקני הטרור לא משתהים, הם לוקחים את הכדור, וללא כל הפרעה קולעים שני סלים, ועולים ליתרון בשניה האחרונה. השופט שורק את שריקת הסיום. מאות טרוריסטים מתפרצים למגרש ומתחבקים עם השאהידים שלהם. ראש גדודי הפת"ח בגדה מניף את הגביע, מפקד הזרוע הצבאית של החמס מוריד את החולצה וזורק לאוהדים. בקבוקי שמפניה נפתחים, מחבלי התנזים מסתערים בהתלהבות על רשתות הסלים, וקורעים אותם. מפקד עז-א-דין אל קסאם אומר לרשתות הטלוויזיה: 'אנחנו על המפה, ואנחנו נישאר על המפה'. תהלוכת ניצחון יוצאת מהאולם לעבר לשכתו של עראפת במוקטעה. כתבי הספורט הישראלים מסכמים בעצב: 'הטרור ניצח, ישראל הפסידה'.
התסריט הזה לא יתרחש ביד אליהו, אבל הוא עלול להתרחש לא הרחק משם, בגוש קטיף. מה שלא היינו מרשים לעצמנו לעשות בשום משחק כדורסל, אנחנו עומדים לעשות במשחק של חיים ומוות. בכדורסל נהוג לדבר על מומנטום. מי שנכנס למומנטום של ניצחון, צריך רק להיזהר שלא לעשות שטויות, והמשחק שלו. גם במלחמה בטרור יש מומנטום. חיסול יאסין ורנטיסי הוא מומנטום. אולי לא מומנטום של ניצחון סופי על הטרור אבל בהחלט פגיעה חזקה מאוד בחמאס, פגיעה ששוברת אותו לפחות כמו השלשה של שחקן מכבי תל אביב דארק שארפ בשניה האחרונה, שפרקה לרסיסים את שחקני ז'לגיריס, והביאה לניצחון של מכבי. אבל בניגוד למלחמה על גביע אירופה, במלחמה על הארץ, אנחנו כנראה לא רוצים לנצח. אחרי שני חיסולים מוצדקים רוצה ראש הממשלה להניח את הכדור ולברוח מהמגרש. בדרך מנוסתו לחדר ההלבשה הוא ידרוס, יהרוס, ויעקור מפעל התיישבות ציוני מפואר בן שלושים וחמש שנה.
הגביע – חבל ארץ משגשג ופורח - יינתן לטרוריסטים, והם יניפו אותו מעלה, בידיהם המגואלות בדמנו. והם ירקדו, אוהו, איך שהם ירקדו. חגיגות הזכייה בגוש קטיף יימשכו ערב, ערב, אל תוך הלילה. יריות השמחה יישמעו היטב בקיבוצי הנגב המערבי, ולהבות בתי הכנסת העולים באש ייראו עד אשקלון. כזה ניצחון הם עוד לא ידעו. כזאת תבוסה עוד לא ידענו. והגביע הזה, ממש כמו בכדורסל, יביא להם תאבון לעוד גביע, ולעוד גביע, ועד שלא נקום מהקרשים הם ימשיכו לזכות בעוד ועוד גביעים, עד שיהיה להם ארון מלא גביעים כמו הארון של שמעון מזרחי. הלוואי שהיה חשוב לנו הכבוד הלאומי שלנו במלחמה הזאת - המלחמה על חיינו, כמו שחשוב לנו הכבוד הלאומי במאבק על עוד גביע מטופש בארון הגביעים של מכבי.