השבוע הלך לעולמו האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על הירח. עבור רבים, דמותו הפכה לסמל לקדמה ולמדע, לפסגת ההישגים של האנושות. דבריו באותם רגעים, "זהו צעד קטן לי, אך צעד גדול לאנושות", הפכו לאחד הציטוטים המפורסמים בהיסטוריה. אך האם אמנם היה זה צעד גדול לאנושות?
נכון, הקידמה הטכנולוגית וכיבוש העולם, הם חלק מתפקידו של האדם, כפי שנאמר לו מפי אלוקים: "ומלאו את הארץ וכבשוה", וכפי שמתאר זאת הרי"ד סולובייצ'יק במאמרו "איש האמונה הבודד". כאשר האדם רותם למרכבתו את כוחות הטבע, משנה את סדרי בראשית, ודורך על במותיהם של גרמי השמיים הרחוקים - הוא עוטה בכך חלק מהכבוד וההדר של בוראו, ומתדמה לו בכך. "ותחסרהו מעט מאלוקים... תמשילהו במעשה ידיך, כל שתה תחת רגליו". מבחינה זו, הנחיתה על הירח אכן מסמלת הישג חשוב ומפואר עבור המין האנושי.
אבל אם נתבונן בדברים בצורה ריאלית יותר, הרי שהנחיתה על הירח לא תרמה לאנושות שום דבר. מעבר לשיקום האגו של האמריקאים בתחרות כנגד הסובייטים (שהקדימו אותם ביציאה לחלל), ולכמה דגימות של סלעים ואבק - הצעד הקטן של ארמסטרונג נשאר צעד קטן וחסר חשיבות למדיי. האנושות הגיעה לירח - וגילתה שאין לה מה לחפש שם. יתרה מזאת, כל התחזיות האופטימיות על התקדמותן של הטיסות לחלל - שבימינו כבר היו אמורות להיות, לשיטתן, דבר שבשגרה - התבדו בצורה מאכזבת. למרות המיליארדים שהושקעו בנאס"א ובחקר החלל, לא התגלה שם עד כה שום דבר שמצדיק את המשאבים הללו. לא מצאו שם לא חיים, לא מקורות אנרגיה שימושיים, ולא מקום מגורים חלופי עבור האנושות. החלל התגלה בדיוק כפי ששמו מעיד עליו - חלל, ותו לא. הצעד הראשון על הירח לא הגשים את חלומה של האנושות; הוא ניפץ אותו.
אפשר לראות בנחיתתו של ארמסטרונג על הירח מקור לגאווה וכבוד, ואפשר לראות בה גם בדיחה טראגית. במקום לפתור את הבעיות על פני כדור הארץ, נושא האדם את עיניו אל הכוכבים, כאילו משם יבוא עזרו. האנושות מתפארת בהישגים טכנולוגיים ומדעיים מרשימים, אבל מתחת לכל הציפוי המתכתי הנוצץ, נשאר האדם אותו אדם - עם חולשותיו, יצריו, פחדיו ותסביכיו. הטכנולוגיה יכולה לתת לאדם בריאות וחיי רווחה, אבל לא למלא אותו בתוכן, לא לתת לו משמעות רוחנית וסיפוק. לכל היותר היא יכולה לתת לו צעצועים מהבהבים ומצפצפים, שיסיחו את דעתו מהריקנות שבתוכו.
הקדמה הטכנולוגית יצרה אשליה של נאורות ותבונה; כביכול, כל הדורות הקודמים היו פרימיטיביים וחשוכים, ורק אנחנו - דור הקניונים ותוכניות הריאליטי - חכמים מחוכמים, שהרי לנו יש סמארטפונים ומסכי LCD, ולהם לא היו! זוהי אשליה, משום שידע מדעי אינו מהווה תחליף לתבונה, למודעות עצמית, לבריאות רוחנית ולטהרת המידות והנפש. אדם שיודע להקליד בגוגל, ולמצוא תוך שניות את כל הידע שבעולם, עדיין יכול להיות ילדותי, מושחת ומפונק. דווקא הקלות והנוחות שבטכנולוגיה הפכו אנשים רבים לעצלנים ולנהנתנים, לשטחיים וחסרי מחשבה. שלא לדבר על כך, שגם מתוך סך כל האנושות בזמננו, רק חלק קטן מאד הוא זה שמגלה את התגליות פורצות הדרך - וכל ההמונים יודעים רק ללחוץ על enter, ולהרגיש את עצמם כמו גאוני עולם.
השבוע יתחילו ילדי ישראל בשעה טובה את שנת הלימודים. מה החזון החינוכי שיוצג להם שם? האם דמות המופת שלאורה יתחנכו, היא של האסטרונאוט האטום, המבודד, חסר הפנים, הצועד לבדו על כדור אבן צונן וקר - או שמא דמויותיהם של אותם אנשי רוח גדולי הדורות, שאמנם לא הכירו את פלאי הטכנולוגיה, אבל לימדו אותנו תחת זאת את סודות העולם הרוחני, את נפש האדם, את טהרת המידות ואת הדבקות באלוקים? האם ילדינו יתחנכו על ערכים של תחרותיות, הישגיות וצבירת ידע וכוח, או על ערכים של ענווה, צניעות, נתינה וקדושה?
בסופו של דבר, אין צעד גדול יותר לאנושות, מאשר הצעד הקטן של הילד היהודי בדרכו לבית הספר. משם, ולא מהחלל החיצון, תגיע הישועה האמיתית לעולם.
הבהרה: בשבוע שעבר מתחתי בטור זה ביקורת חריפה על תנועת "נאמני תורה ועבודה". ברצוני להדגיש שהדברים לא כוונו באופן אישי כלפי אנשי התנועה, שביניהם גם יראי שמיים המדקדקים במצוות, אלא כלפי גורמים ומגמות מסוימים בתנועה, הנותנים במה ולגיטימציה לעמדות המערערות את סמכות ההלכה. מן הראוי שראשי התנועה יוקיעו מתוכם את אותן מגמות פסולות, כדי שיהיה ניכר שכוונתם היא אכן לשם שמים.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.