הבנתי זאת אי אז, לפני כשלושים וחמש שנה בעיר ימית. הימים ימי טרום הנסיגה מסיני. אני עומדת בחצר המוטל, ילדים קטנים סביבי ועל זרועותיי תינוקת, משוחחת עם חיילים שאריאל שרון הזרים לעיר ימית.
'למה בעצם אתם פה?' אני שואלת אותם. ' אתם מתכננים לפנות אותנו?'
'לא, מה פתאום. אנחנו לא מפנים. אנחנו פה כדי ללמוד להכיר את השטח. להתכונן למלחמה הבאה, כשנחזור ונכבוש את המקום.' אני קצת בהלם.
'אז אם אתם יודעים שעוד פעם תלחמו פה, למה אתם לא מתנגדים לפינוי?' אני שואלת קצין אחד.
'גברת, ממה אני אתפרנס? את תשלמי לי משכורת?'
כבר אז נפל לי האסימון. צה"ל הפך להיות צבא של שכירי חרב.לא צבא הגנה לישראל ולא צבא נחוש למגר את אויבינו. אלא צבא שמציית לגחמות ממשלות ישראל. ברצותם נלחמים וברצותם עוקרים ישובים, מרחמים על מחבלים ושופטים חיילים כמו אלאור עזריה. הבנו זאת יותר בעקירה ובגרוש מגוש קטיף. אמרו לנו ש 'סירוב פקודה' יהרוס את המרקם העדין של צה"ל. רבנים הסבירו לנו שיותר חשוב לציית לגחמות הממשלה מאשר לפצל את צה"ל. את המחיר שלמו במנהרות התופת של 'צוק איתן'. מי שילם? החיילים החדשים ומשפחותיהם.
דוד שפירא שכח. אם מישהו היה מחסל את המחבלים מהפגוע בישיבת מרכז הרב, כשעוד היו רק בשלב התכנון, לא היינו מאבדים שמונה תלמידים ברצח אכזרי ערב פורים.
מה יותר ברור מהחובה המוסרית להרוג מחבל שבא להורגנו? ואין מה להתנצל על כך. בשביל זה חייל מתגייס לצבא. להגן על אזרחי ישראל, למגר את הטרור.
הרי ברור לנו מעל לכל ספק שמחבלים לא חוזרים בתשובה. גם אם הם ישבו בכלא- תאוות הרצח שלהם תלך ותשתכלל.משפחות מחבלים מעבירות בגנים לבני דודים ואחיינים את התאווה להרוג. אם היו מגרשים את כל חמולת הרוצח של קב"ט שלמה מילר הי"ד מהישוב איתמר , לא היינו עדים לרצח בני משפחת פוגל הי"ד, שנרצחו בדם קר על ידי צעירים שבגרו מאותה חמולה. נוסחא פשוטה.
יפי הנפש בינינו חיים באשליות. קחו למשל את חברת 'סיטי פס' שמפעילה את הרכבת הקלה בירושלים. ישבו וחשבו הוגי הדעות של החברה איך למנוע מצעירי בית חנינא ושועפט לזרוק אבנים על הרכבת. טכסו ומצאו עצה- לרכוש לצעירים הללו אופניים. שווה היה לחברה להשקיע באופניים במקום לתקן את נזקי האבנים. אבל, ראו זה פלא! רכישת האופניים רק סייעה לצעירים אלו לנוס במהרה מזירת הפגוע הבא. נוסעי הרכבת הקלה ממשיכים לסבול מזריקת סלעים על הרכבת והחברה דנן תמשיך לשלם...
אינני מבינה איך ההורים בארץ העומדים לגייס את ילדיהם לצה"ל לא עומדים על הרגליים האחוריות ומתקוממים. מה ממשלת ישראל על גחמותיה מתכננת לעשות בבנינו? למה אנחנו שולחים חיילים וחיילות להלחם? ליופי? לקישוט? כדי ללטף קצת את האגו והמצפון של שרי בטחון ורמטכ"לים? לנופף בדגלים וסיסמאות? לא רק תרומות כספיות בהדסטארט, אלא גם זעקה גדולה אמורה להישמע פה: אני שולח את בני לצבא כדי למגר את הטרור, כדי להרוג את אויבי ישראל והחייל אלאור עזריה פשוט קיים את מה שכתוב בתורה: הבא להורגך- השכם להורגו.
ושמא יש משהו בשהות הארוכה בצבא שמטמטם את החיילים והם הופכים להיות כמו משלחיהם?