עשור להתנתקות, והתקשורת עמוסה בכתבות, ראיונות, תובנות וחשבונות נפש.
אך דומה שהפשפוש הקבוע כבר לא מקדם לשום מקום. רוב הציבור הישראלי כבר הפנים שהגירוש היה טעות, שהיחס של המדינה למפונים אינו ראוי, ושטראומת הגירוש לא תשכח במהרה מדפי ההיסטוריה של המדינה.
כעת, במלאת עשור, כשרוב המסקנות המקומיות ברורות, רוב הכאב התעכל וגם יצא החוצה בדרכים מגוונות, ניתן להתפנות להסקת מסקנות בקנה מידה רחב יותר, היסטורי.
כשבוחנים את התנהלות המדינה בתקופת הגירוש, קשה להתחמק ממסקנה עגומה על כישלון מערכתי של הרשויות המרכזיות של הציונות החילונית.
התקשורת, שתפקידה לבקר, לשאול שאלות קשות, להיות אובייקטיבית, מעלה בתפקידה בצורה חסרת תקדים. מהאיתרוג של אברמוביץ' ושות', דרך ההתעלמות מהיחס למוכנות המדינה לקליטת המפונים ועד לאמירה הגועלית של לפיד, לפיה ההתנתקות הייתה מעין נקמה של החילונים בציונות הדתית.
בית המשפט, שהגדיר את תפקידו כמגן זכויות אדם, נסוג אחור והתחבא תחת תירוץ עלוב כדי להכשיר את שרץ הגירוש. נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, שכל ימיו נלחם למען זכויות אדם באקטיביות חסרת מעצורים, החליט משום מה לפתע פתאום להיות פאסיבי ולהתגונן מאחורי תירוצים משפטיים פורמליים. קשה להתחמק מהתחושה שכל מי שמכיר קצת את פועלו של ברק משוכנע שהוא לא היה מאפשר גירוש בהיקף דומה אם היה מדובר בערבים. על הרס בית של מחבל הוא בקושי נותן אישור לצה''ל, אז איך הוא אפשר להרוס אלפי בתים של אזרחים שומרי חוק?
להיכן נעלם האקטיביזם המפורסם?
גם הכנסת והממשלה, הלב של הדמוקרטיה, לא פעלו כמצופה. הדורסנות של שרון, השטיקים והקומבינות, לא הוסיפו כבוד לדמוקרטיה הישראלית.
כשאורגים את המסקנות מתפקודם של כל המערכות המרכזיות במדינת ישראל, אי אפשר להתחמק מהעובדה שהכישלון הוא ברמה מערכתית, כמעט היסטורית.
אם הנכדים של ראשי הציונות החילונית, שמסרו את נפשם על ההתיישבות, השתמשו בכל המערכות שהם בנו, כדי לאפשר, תוך עיוות האמת והצדק, פשע שאין אנטי ציוני ממנו, אז הציונות החילונית, כקבוצה מאורגנת, צריכה לעשות חשבון נפש.
בתקופת קום המדינה החלוצים היו גיבורי הדור, והנה התהפך הגלגל והחלוצים מגוש קטיף, שהגינו בגופם על אשקלון ובאר שבע, הפכו משום מה לאויבי העם שלמען הפגיעה בהם מותר לשבש את תפקידה הבסיסי של התקשורת, לפעול הפוך מכל מה שבית המשפט עשה כל ימיו, ולהתנהל פוליטית בצורה שאין לדמוקרטיה עמה ולא כלום.
אפשר לקחת את המסקנות לכל מיני כיוונים, אך אי אפשר להתחמק מחשבון הנפש המערכתי שעל הציונות החילונית לעשות.
סבא הרצל מסתכל מלמעלה, מבקש הסברים.