פחד, לא פחות. זה מה שהוביל, אליבא דמוטי קרפל, לפיצול של שטבון: "פחד גבהים תקף את הרבנים החרד"לים, ערב הגשמתה של המהפכה האמונית לקראתה חינכו".
תרשו לי להציע הסבר אחר, מדוע חלק מרבני החרד''ל, ובראשם רבני הר המור, פרשו ממפלגת הבית היהודי.
החזון של הרב קוק, על פיו צועד הציבור הדתי לאומי ואשר קרפל הוא מדובריו הבולטים והמעמיקים, מאד מפתה, מסעיר. תעצמו עיניים ותדמיינו את בנט ראש ממשלה, וינטר רמטכ''ל, עמית סגל מתיישב על הכיסא של יונית לוי, סולברג על זה של גרוניס, וכן הלאה. כמה נפלא. מדינת ישראל שקמה אחרי אלפיים שנות גלות מונהגת על די אנשי אמונה. זהו תמצית החזון הסרוג, החלום הוורוד המשותף לכל אנשי החזון והמעש שקמו לציונות הדתית.
יש רק בעיה אחת - החיפזון. המחיר שמשלמים בדרך. ההיגיון אומר שלפני שאנו שואפים לצבוע את הנהגת המדינה בכיפות סרוגות בשלל צבעים, אנחנו צריכים קודם כל לתקן את עצמנו. לדאוג שאנחנו נקפיד על כל פרטי ההלכה, נצמיח גדולי תורה ונבנה חברה שיראת שמים אצלה זה לא תו תקן חברתי אלא הבסיס שבלעדיו לא זזים. לפני שאנו שועטים קדימה ל'מהפכה האמונית' עליה מדבר קרפל כל הזמן, בואו נעשה בתוכנו פנימה מהפכה הלכתית. לפני שאנחנו מדברים על אור לגויים, בואו נהיה אור לעצמנו.
לפני כמה שנים הרב חגי לונדין, 'הר המורניק' בעטיפה חייכנית, הסביר את תמצית שיטתו של הרב טאו. הוויכוח, כך טען הרב לונדין, הוא רק על הקצב. הרב טאו סבור ששעטנו קדימה עם אידיאלים נשגבים ובדרך הזנחנו את הבסיס. לפני שאצים רצים להידבק לחילונים, צריך לדאוג שהדתיות שלנו תהיה איתנה ולא תושפע מהעולם שבחוץ.
אני חושב, ששאלת הקצב מסבירה גם את הוויכוח המתנהל בימים אלו. קל מאד להיסחף אחרי ההתלהבות. הנה - בנט גרף בסקרים קרוב לעשרים מנדטים, הנה - מדברים עליו כעל אופציה ריאלית להיות ראש ממשלה, הנה - הבית היהודי עוד רגע בשלטון. באמת מרשים. לכן אך טבעי הוא שכולנו נתאחד תחת כנפיו כל הדרך לבית בבלפור.
אז למה 'הדוסים' חייבים להיות הילד הרע שמקלקל הכול? כי לכל דבר יש סדר. אין טעם לקפוץ להנהגה אמונית לפני שדואגים באמת לעולם התורה, לפני שמבינים שביהדות רק רב קובע בענייני הלכה ולא אף נבחר ציבור, לפני שמפנימים שציונות אמתית באה מתוך תורה ולכן היא חייבת להיבנות על גבה.
אם כך, מוטי קרפל, לא מדובר כאן בפחד, ממש לא. מדובר כאן בסבלנות, בראייה למרחוק, בזהירות לא להסתנוור מהחזון הנוצץ ולפספס בדרך המון דברים חשובים. החזון הגדול עוד יגיע, הוא חייב להגיע, אבל כשהוא יגיע בשל הוא ייתן פירות מתוקים הרבה יותר.