בשבוע שעבר פורסם ב'כיפה' מאמר המאשים את ישיבות ההסדר ב'שטיפת מוח', על רקע הנטייה הפוליטית שלהם. עם טענה זו ניתן להתמודד בקלות, כי לכל מוסד חינוכי בעולם יש אג'נדה והשקפת עולם, והבא בשעריו בא כשהוא יודע לקראת מה הוא בא. מה גם, שמבחינת רבני הציונות הדתית ארץ ישראל היא לא פוליטיקה אלא אמונה דתית, בדיוק כמו שאר המצוות.
אך הייתה במאמר נקודה הרבה יותר חשובה. לאחר שטיחת הטענות על המגזר בכלל ועל רבניו בפרט, טורח הכותב להרגיע אותנו, קהל קוראיו המודאג משטיפת המח ההרסנית: "למזלי, באופן פרסונאלי ישיבת ההסדר לא הותירה בי צלקות. תמיד ידעתי להשאיר מקום לאינדיבידואל שבי, לקרוא עיתונים בפנימיית הישיבה כדי לצרוך אקטואליה בניגוד להוראת הרבנים, לא לשמור נגיעה".
כאן, לדעתי, הוציא הכותב את עצמו מכלל המבקרים הלגיטימיים. כולנו חוטאים, לכולנו יש חולשות, אך מי שמצהיר על עצמו, בגאווה בלתי מוסתרת, שהוא לא מקפיד על הלכה מוסכמת אינו יכול להתהדר בתואר דתי. כמו שמי שמתנגד נחרצות לכל הסכם שלום לא יכול להכריז על עצמו כשמאלני; כמו שמי שזולל שוארמה כל שני וחמישי לא יכול לשאת את דגל הצמחונות; כמו ששופט הכופר בעצם המושג חופש הביטוי לא ימותג כשופט ליברל; כך אדם המצהיר על עצמו שמבחינתו ההלכה היא תכנית כבקשתך, שמתוך סל הפקודות של בורא עולם הוא בוחר מה שמרגיש לו נכון, אינו מוגדר כאדם דתי.
כאן כמובן עולה השאלה - הרי יש המון דתיים שעוברים עבירות, שונות ומשונות, ומה נשתנה איסור נגיעה משאר האיסורים. על כך התשובה היא, שקיים הבדל ברור בין אדם שנכשל ויודע שהוא לא בסדר, לאדם שלא מנסה אפילו להשתפר. אנחנו עבדי ה', ועבד שבוחר מה הוא מקיים הוא כבר לא עבד: "כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להישמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל 'מומר לדבר אחד' ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו" (שערי תשובה פרק א' אות ו').
הגיע הזמן שהציונות הדתית תתחיל להגדיר את עצמה. כמו שלחרדי ולחילוני ישנם הגדרות ברורות, כך לדתי לאומי ישנם קווים אדומים. נכון שהמנעד במגזר רחב יותר מבשאר המגזרים, אך קבוצה חסרת גבולות, שכל אחד עושה מה שבא לו ובכל זאת מרגיש חלק ממנה, איננה מוסיפה כבוד לעצמה. אין חיה כזו 'דתי מבחינה חברתית', הדת היהודית היא מושג הלכתי ולכן רק ההלכה קובעת מי מוגדר כדתי ומי לא. ואם אלו נזקיה של הפתיחות המגזרית, עלינו לחשוב שוב אם לא הפרזנו בערכה והתרשלנו בשמירת גבולותיה.