והנה בבת אחת, בלי הודעה מוקדמת והתראה שלישית לפני הוצאה לפועל, שהרי מזמן כבר הפסקנו לקרוא כתובות שעל הקיר, שוב פעם חטפנו לנו את השפיות והבנים והחיים משתנים באחת וסולם סדרי העדיפויות שלנו כמו מתהפך והולך לו.
חשבנו שכבר סיימנו עם הגיהינום הזה ועוד פעם האוזניים שלנו נרעדו לצירוף קומבינציית המילים הזוועתיות ביותר שהורגלנו אליה, שמורכבת מגלעד וחטוף ופתאום הדברים הקטנים שרק אתמול נראו לנו כל כך חשובים כאילו היו האבן הרומית שעליהם ניצב העולם מקבלים את הפרופורציה האמיתית ומתגמדים לשום כלום שאמורים היו להיות מלכתחילה.
רצית להתקשר להורים ולהגיד להם שהבן שלהם הפריע בשיעור, לכתוב במייל הבית ספרי שההתנהגות של הילדים בהפסקות היא פשוט בושה וחרפה ואז אתה מבין שאתה מתעסק בקטנות והחיים, הו, החיים הם גדולים וחזקים וכל כך שבריריים ובעצם רק עכשיו אתה מגלה כמה שאתה בעצם אוהב את הילדים באשר הם ואם כבר יש איזה שהיא בעיה חינוכית היא כנראה מביטה עליך עכשיו מהמראה וכדאי שבפעם הבאה תנסה פשוט לעשות עובדה טובה יותר.
ויש גם את הגדלות המתפרצת שניתזת מבעד לרגעי האימה והחרדה הקטנים ומזכירה לך שלפעמים חוק הדתיים השלובים הידוע לשמצה יכול דווקא להיות הדבר הכי מרגש ומקסים בעולם בעיקר בדאגה ובערבות ההדדית שעוטפת את כולנו ומחזיקה את הפרטים הבודדים ולא נותנת להם לטבוע בלבד.
ואם כבר חשבנו שהחיים כאן שווים כקליפת השום בגלל שכבר הפסקנו לספור כמה יהודים, מבוגרים, נערים, נשים וילדים נפטרו ונהרגו לנו בשנה האחרונה בכבישים ובכל מיני תאונות מצערות ורצח ומיתות משונות, הגיע מקרה החטיפה הזה והחזיר את ערך החיים למה שהם היו אמורים להיות:
עולם מלא.
שלושה עולמות.
Avinoam811@gmail.com