כמה דם צריך עוד להישפך בכדי שהציבור יתעורר ויבין שמנהיגיו הוליכו אותו בכחש מתוך קונספציה שגויה, הרסנית, אשר גבתה כבר חייהם של רבים, ולדאבוננו - איננו רואים את הסוף. כמו הקונספציה שהביאה עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים, כך גם כאן, עם שלם מובל כצאן עיוור לטבח בידי מנהיגים, הדוהרים כסוס שוטף במרוצתם לדו-קיום, ואינם מביטים הצידה, ודאי שלא אחורה, כדי לבדוק שמא טעו בשורשי הדברים, שמא כל בנין האשליות שבנו עומד על כרעי תרנגולת.
פוליטיקאים מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, כולם כאחד מנסים למצוא פתרון למצב, להחזיר את הבטחון לאזרחים, ואם לא את הבטחון, אז לכל הפחות את תחושת הבטחון. אך מה יאמרו כעת, כאשר מחבל רוצח אשה לא בדרכים, לא בכבישים, אפילו לא במדרכת הרחוב, כי אם בביתה שלה, במבצר שכל אחד חושב שהוא מוגן בתוכו? ומה יאמרו לנוכח תקיפתה של אשה נוספת בחנות בתקוע? הנועזות הערבית אינה אלא תוצאה ישירה של הפחדנות היהודית, והיא מקבלת משנה תוקף כאשר אותה פחדנות, אותה הססנות, מקבלת גושפנקה מהבכירים ביותר, מראשי הפירמידה, משר הבטחון בכבודו ובעצמו, ומאלוף הפיקוד. אותו אלוף פיקוד הציע אחר ארבעה פיגועים בשבוע שעבר לראשי הישובים "חבילת בטחון" ובתוכה שכפ"צים משופרים, תאורה בצמתים לחיילים שכבר מצוידים במגני צוואר וכל מה שניתן להציע, ובלבד שלא לבצע את תפקידה של מערכת הבטחון - מיגור האויב והכנסת מורך בלבבו. כנראה שהמחבל בעתניאל לא התרשם יתר על המידה מאותה חבילת בטחון, והוא הניח לעצמו די בבטחה, כי דפנה מאיר הי"ד אינה מצוידת בשכפ"צ המשופץ של יעלון.
ישנו סרטן שמקנן בתוכנו, והוא אשר מאפשר לערבים להרים את ראשם, הוא אשר מונע מאיתנו להשיב את הבטחון האמיתי לאזרחים. שמו של אותו סרטן, של אותה מחלה ממארת - איבוד תחושת הצדק, ועימו איבוד הרצון לנצח במלחמה ולהכריע את האויב. רצון בסיסי זה מהווה תנאי הכרחי להצלחה בכל מלחמה שתהיה. ממשלת ישראל, המונהגת בידי מנהיגים מבולבלים, חסרי כל זהות יהודית אמיתית, חסרי נאמנות לתורה ולערכיה - ממשלה זו אינה מוכנה לעמוד קבל עם ועולם ולומר שחזרנו לארצנו והיא שלנו מכח זה שנתנה לנו מאת בורא עולם. מערכת החינוך אינה מגדלת עם המאמין בצדקת דרכו, כי אם עם מהוסס ומבולבל, אשר אינו יודע להשיב לטענותיהם של ה"פלשתינאים" הטוענים כי גזלנו את ארצם. תחת זאת, אנחנו מגמגמים ומתנצלים, והתוצאה ניכרת בשטח.
ובהקשר הישיר של הפיגוע - אותו אובדן של צדקת הדרך מונע מהממשלה לומר את האמת הפשוטה, אותו אובדן ואותו ניוון ערכים הוא אשר עומד ביסוד קונספציית הדו-קיום, כאילו נגזר עלינו לחיות עם הערבים בארץ הזאת. לא, רבותי, שאלתי אנשים שעברו על כל הש"ס, אין כזו גזרה! יהודים וערבים לא "נועדו" לחיות כאן יחדיו. רק אובדן צדקת הדרך וחוסר הנכונות להכריע את המערכה הוא אשר מוליד את אותה מחשבה אווילית. היא קנתה שביתה בקרב העם בצורה כה חזקה, עד שאפילו יהודה גליק, איש הר הבית ושכנה של הנרצחת, מפטפט על המשך הדו-קיום. זאת, אחר שהמחבל הסתובב בישוב ולא עורר חשד משום שהישוב מלא בעובדים ערבים במסגרת אותו דו-קיום, עד שרצח את שכנתו. יהודה גליק יכול לעלות להר הבית יום יום ושעה שעה, אבל כל עוד האויב הערבי חי כאן ורוצח אותנו, לא יהיה בית מקדש. בית המקדש מבטא את השלמות, את המצב האידיאלי, וזה יושג רק אחר שנקבור את קונספציית הדו-קיום ונגרש את האויב מארצנו במקום לקבור את בנינו ובנותינו.
הלקח הברור הזה, שבלון הדו-קיום התפוצץ - לקח זה נלמד במחיר יקר מדי. ראינו בצומת גוש עציון כמה קרבנות היו צריכים כדי שהלקח ילמד, ראינו כעת מה קרה בעתניאל, ואפילו כלתו של הרב פורמן מתקוע, איש השלום והדו-קיום, נדקרה ולמדה על בשרה מהו דו-קיום. מהפורמנים אינני מצפה לחזרה בתשובה, אבל מהציבור שרואה את התוצאות של אוסלו, של ההתנתקות ושל הסכם חברון, אשר במקום להביא שלום התפוצצו לנו בפנים, הייתי מצפה להתפכחות. אולם הלקח עדיין לא נלמד. אני מציע, שבמקום לאפשר לאויב לרצוח עוד ועוד יהודים, נחסוך את החיים היקרים הללו ונפיק לקחים בטרם יכתבו באותיות של דם. קונספציית הדו-קיום עם האויב הערבי חייבת להיות מושלכת לפח האשפה של ההיסטוריה! רק הוצאת האויב תביא שלום באמת! בנפשנו הדבר.