אז כן, זה אולי נשמע לא באופנה, לא מפרסמים את זה ולא מדברים על זה, אבל אני חושב שהציבור הדתי-לאומי מאבד כיוון, ושכח תורה מהי, שכח שיש מצוות ועבירות, שכח למה באנו לעולם ולפני מי אנו עתידים ליתן דין וחשבון.
אז לפני שצועקים עליי שאני חשוך/ לא מכיל/ לא מקבל - דעו לכם שגם אני 'הומו דתי', אבל המרחק האידאולוגי ביני ובין כותב המאמר דנן הוא כמרחק אלפי שנות אור, מהסיבה הפשוטה- השקפת העולם שלנו שונה: אני סובר שיש תורה מהבורא, ואנו צריכים לחיות על פיה, גם אם הקשיים שלכאורה היא מציבה לנו הם רבים.
למאמר הקודם: אני הומו דתי, תתמודדו עם זה
מה זה אומר שאני "הומו-דתי"? זה אומר שיש לי משיכה מינית לגברים מגיל קטן, זה אומר שאני כלל לא נמשך לנשים, ולא רואה את עצמי מתחתן עם מישהי, מאותן הסיבות שנ' כתב. זה אומר שאני מתמודד באופן יום-יומי, זה אומר שאני מתפלל שלוש פעמים ביום ומבקש מה' שיעזור לי, ועוד עשרות פעמים בבקשות פרטיות מה' במהלך היממה, זה אומר שאני לא יודע מה יהיה עם העתיד שלי ואיך אני אשאר רווק כל החיים כאשר כל החברים שלי יתחתנו, זה אומר שאני לא יודע איפה אעשה סעודות שבת בגיל 50 ומה לענות לכולם על השאלה למה אני לא נשוי, זה אומר הרבה בושה והרבה צער.
אבל יש משהו שיותר חשוב מכל ה"טרגדיה" הזאת, קוראים לו ריבונו של עולם, וכל מה שהוא אומר אני אשתדל לעשות, ואם אני אפול, אז אני יודע שזה לא בסדר, ואשתדל לתקן בפעם הבאה. אבל אני לא אהפוך את הצער שלי לאידאולוגיה ולא אתיר את האסור. ואם מישהו יכריח אותי לחיות בזוגיות עם גבר- איהרג על קידוש ה' ולא אעשה זאת.
אני מסכים עם כל מה שנ' כתב בכך שהחברה לא מבינה את הקשיים, וגם הרבנים הרבה פעמים לצערי מתנהלים מתוך ניתוק מהמציאות. גם הרחקת הומואים מהחברה לדעתי גורמת נזק אדיר להומואים עצמם, והציטוטים של הפסוקים על כך שזה איסור חמור אינם מועילים, אלא מראים את השטחיות וחוסר ההבנה בנושא. אבל מה שמצער אותי יותר מכל, אחי היקר, נ', היא הגישה הזאת שמוחקת דברים מהתורה. אני שותף אמיתי לצער שלך, אך מתנגד אידאולוגית לגישה שלך.
אמנם הקול שלי חלש יותר, ופחות שומעים אותו, אבל הוא אמיתי וכן לא פחות, ואני מאמין שבסוף הוא ינצח את החולשות, את הגישות הוותרניות, שחושבות שהנוחות והאהבה הם החשובים ביותר בחייו של אדם. לא נכון! הכי חשוב זה עבודת ה', זה קיום מצוות, לעמוד בניסיון, לתקן את המידות, להיות אדם טוב וישר יותר, כפי שהתורה מגדירה את זה, ולא לפי ההגדרות שלנו, אשר משתנות חדשות לבקרים.
איני יודע למה ה' ברא אותי ככה, אולי זה מולד, אולי זה חטא של גלגול קדמון, ואולי זה נרכש. גם אני לא בחרתי בזה וגדלתי כמוך במוסדות דתיים. אני אישית הולך הרבה שנים לטיפולים פסיכולוגיים שונים, ובצר לי לא מצליח להשתנות בנושא המשיכה. ולא, הם לא גרמו לי נזק ולא נטיות אובדניות, אלא הועילו כפי יכולתם, ואני גם מכיר כמה שהצליחו להשתנות, להתחתן ולהביא ילדים, והם חיים עם האישה שלהם באושר ונמשכים אליה. יכול להיות שאפילו כל החיים לא אצליח לשנות זאת, אני מודע לזה, אבל כל זה לא גורם לי לשנות אות אחת מהתורה. הסבל שלי מוטב בעיניי על פני ההשלמה שלך, כי אני לא יכול להשלים עם העובדה שאני עושה משהו בניגוד לתורה, בתור אידיאל, רק כי זה לא מתאים לי. לדידי זה הוא סבל גדול יותר מכל דבר בעולם, ובגישה שלי אני מרגיש הרבה יותר שלם למרות הכל.
אם היה תחליף "כשר" בתורה ודאי הייתי עושה בו שימוש, אבל מה לעשות - בדקתי ואין. אסור לחיות בזוגיות עם גבר (גם בלי "איסורי דאורייתא"), ולדעתי רב המתיר זאת מראה על חוסר ההיכרות שלו עם המציאות והקשיים הכרוכים בה, ואם ירצה - אסביר לו באריכות.
אני לא מנדה ולא מחרים אותך, אלא מעריך ומכבד אותך, באמת! אני גם לא דן אותך, כי אני יודע שהתמודדות עם הנטייה היא כמעט בלתי אפשרית (בניגוד למה שלעתים חושבים בצבור הרחב), אבל ה'כמעט' הזה, עושה את כל ההבדל. דבר אחד אני מבקש ממך- אל תגיד שזה מה שהתורה רוצה, אל תקרא לזה 'דתי', תקרא לזה 'נפלתי', תאמר שזה ניסיון גדול מידי עבורך, אני מבין, באמת.
רק בבקשה ממך, אל תהפוך את זה לאידאולוגיה.
ומה אני מבקש מהשאר? אל תשפטו, אל תבקרו, אל תדונו בני אדם עד שתגיעו למקומם, מי שלא חווה את זה אין לו מושג קלוש מהי חווית הבדידות האינסופית הזאת. יש לכם חברים כאלה בבית ובעבודה, שכנים כאלה וגם אחים ודודים כאלה, פשוט עיניכם לא רואות, ויכול מאוד להיות שעל פי התגובות שלכם, הפחד לשתף אתכם הוא רב.
לצערי אין ארגונים רציניים שעוזרים לנו, ואין גם תורמים, כי יש רשימה ארוכה מאוד של נזקקים, ואנחנו נמצאים בסופה. במקרה הטוב מרחמים עלינו, ובמקרה הרע - מאשימים אותנו על נטיותינו. כל הארגונים שעוסקים בנושא בנויים על מתנדבים צדיקים, אך לצערי ללא הכשרה מקצועית רצינית. אין לי תלונות עליהם, רק הערכה יתירה על מסירותם, אך אין בכח הרצון הטוב שלהם לטפל בכמות האנשים ובמורכבות הבעיה. רוב ההומואים נמצאים בטיפול פסיכולוגי של מאות שקלים בשבוע, הרבה פעמים בהסתרה מההורים וללא אפשרות של סיוע ממוני מצדם, ביניהם בני נוער חסרי אמצעים שעובדים הרבה שעות כדי לממן את הטיפול והם מוותרים על הרבה הנאות בסיסיות בחיים כדי לנסות להשתנות. הם לא מפורסמים בחדשות על קבלת צל"ש עקב חילוץ בקרב, והם לא זכו באף תחרות - יש להם פשוט מסירות נפש יומיומית להמשיך לחיות ולנסות לשמוח למרות הקושי והבדידות, ולמרות הניכור של החברה, הם נאחזים בכל פיסת תקווה שאולי יום אחד הם ירגישו 'נורמליים'.
שיהיה לכולנו חודש טוב, מלא תשובה בין אדם למקום ובין אדם לחברו, כל אחד בתחומו, ושנראה כל אחד במעלת חברינו ולא בחסרונם.