פעם, כשעוד היה כאן שמאל, ומשנתו המדינית הובילה את כולנו, נהגו מנהיגיו להתריס לעברנו, בתדירות גבוהה, את השאלה 'מה האלטרנטיבה שלכם?'. השאלה הזאת הצליחה לעורר אצלנו לא מעט דיונים. מהרבה בחינות אפשר לומר שהכפפה הורמה, ובשנים האחרונות, כל כלי תקשורת ימני, שמכבד את עצמו, הקדיש זמן, ומקום, לדון בנושא. תוצאות הבחירות האחרונות, זורקות לעברנו כפפה חדשה, או ליתר דיוק חמש עשרה כפפות חדשות. הפעם זו לא כפפה ביטחונית-מדינית, אלא כפפה חברתית-תרבותית, חשובה ומהותית לא פחות. חמישה עשר המנדטים של שינוי, אמנם לא באו מאהבה, והם גם לא ממש מחכים לתשובה מאתנו, אבל נוכחותם הבולטת בכנסת הקרובה, עומדת להציב בפנינו בעוצמה, לא פחות גדולה מעצמת הקושיה הביטחונית, את הקושיה: מה האלטרנטיבה שלנו לזהותה היהודית של המדינה?. באלטרנטיבה של הציבור החרדי, 'שינוי' קצו, ולא משנה כרגע אם מסיבות ענייניות או לא, אלטרנטיבה חילונית מגובשת לפתרון מוסכם, אין להם כל כך, ובחלל הריק הזה, זו זכותנו, ואפילו חובתנו, להרים את הכפפה, להתמודד עם האתגר, ולהציב משנה סדורה, להסדרת סוגיות דת ומדינה. עד עכשיו נמנענו מלעשות זאת. הסתפקנו בסטטוס קוו הישן, שהלך ונרמס עם השנים, ונמנענו לפתוח פצעים. לאורך השנים למדנו לשנן רק 'לא למדינה פלשתינית', שעדיין לא קמה, אבל כמעט לא דיברנו על המדינה היהודית, שכבר קיימת. שרטטנו אין ספור גבולות גיאוגרפים למדינה שלנו, אבל הזנחנו את העיסוק במצפן, שמתווה את הכיוון. וכך, כמו בתחומים אחרים, אנחנו עסוקים כל הזמן בסתימת פרצות בסטטוס-קוו, ובמקום לקבוע סדר יום, אנחנו מובלים ולא מובילים. הבעיה היא שהזמן פועל לרעתנו. בסוגיות דת ומדינה רבות כמו הגיור, צביון השבת, פסולי החיתון, המועצות הדתיות, וגיוס בחורי הישיבות, החבל הולך ונמתח משני קצותיו, והוא זועק ליד שתרפה את המתח, ותסלול דרך מוסכמת, להליכה משותפת. זה הזמן למקם במרכז השולחן שלנו את סוגיית הזהות היהודית של המדינה הזאת, עם כל ההשלכות המעשיות שלה. המחאות, השאלות, הקובלנות, וההתרסות של הציבור החילוני כבר מנסרות בחלל האוויר, ובכנסת הבאה, הם ינסרו יותר. לשם שינוי, ובגלל 'שינוי', חייבים להתחיל לתת תשובות.
אלטרנטיבה, לשם שינוי
תוצאות הבחירות האחרונות, זורקות לעברנו כפפה חדשה, או ליתר דיוק חמש עשרה כפפות חדשות... של הקושיה "מה האלטרנטיבה שלנו לזהותה היהודית של המדינה?"
