אפשר לומר עליהם המון. לטעון כלפיהם ובצדק שהם מתבדלים ומתרחקים, שהם לא נושאים בנטל ולא תורמים לתוצרת המקומית, שהם מגדלים ילדים על ברכי העוני והדלות ומגביהים חומות מפני קדמה והשכלה, אפשר לרטון ולהתעצב על שהם נועלים את דלתותיהם מפני העושר הרוחני והתרבותי החיובי שהעולם מתברך בו, אפשר לתבוע אותם רוחנית על פרשנות מצמצמת וטועה של תורה ויהדות, על עצימת העיניים הבוטה מכל הטוב האינסופי שגואל ישראל משפיע עלינו בשבעים השנים האחרונות, על ההתרחקות שלהם מדבר ה' המתגלה במציאות , ועל צעידה בנתיבי גלות חשוכה בעוד שאור ישועה זרוחה מפציע מעל כל שטריימל ושביס.
אמנם אחרי כל אלה צריך לומר בפה מלא, ביושר ובכנות, כי אין ספק שאלוקים אוהב אותם יותר. הם מוסרים את נפשם בשבילו ומקריבים למענו את עצמם ועצמיותם, את חרותם ואת כלכלתם, את שייכותם ואהדתם. חייהם מוכוונים תדיר לקיים את צו האלו-ה והם נדרשים כל העת להבין את רצונו ולפסוע בשביליו. אמת, אלוקים מעניש גם את מאמיניו ופעמים שאף חובט בהם בשבטו כדי לכוונם לדרך נכונה.
התנ"ך רצוף בסיפורי הבנה מוטעית של העם את רצון הא-ל ובתגובה האלוקית שלא מאחרת להגיע. ועם כל זה , עד כמה שזה ישמע לא מעודן ולא פופולארי אלוקים אוהב יותר את מי שמאמין בו ממי שבז לתורתו ומצוותיו, למי שדורס את קודשיו ברגל גסה ומפר את בריתו שכרת עם עמו ישראל. אלוקים אוהב יותר את מי שמבקש אותו ומי שמנכיח אותו בחייו, את מי שמפנה לו מקום ומערב אותו עמוקות בשגרתו השוצפת. אלוקים אוהב יותר את מי שנוגס ולו במעט ב"אני" שלו וחוצב בדמות דיוקנו חללים פנויים למה שמעבר לו.
אלוקים אוהב את כולם, את כל מעשי ידיו ובריותיו אך הוא אוהב יותר את עושי רצונו אף אם הם לא מודעים לכך. אפשר וצריך להתווכח על "מהו רצונו?" ועל השאלה המקראית הדרמטית "מה ה' אלוקיך שואל מעמך?" אמנם מי שאדיש לנוכחות האלו-ה שלא יצפה לחיבוק אלוקי!