איך משווקים עינויים?

בהתחלה שוללים לגיטימיות של ציבור שלם. כשהוא נכנס למגננה כמעט היסטרית, מבודדים מתוכו את מי שעשוי לפעול עצמאית, ושוללים את הלגיטימיות שלו. כשהציבור משתף פעולה – עוברים לשלילת זכויות אדם. דעה

חדשות כיפה יהושע הס 30/12/15 11:35 יח בטבת התשעו

איך משווקים עינויים?
shutterstock, צילום: shutterstock

מה לעשות, כל אחד והמקצוע שלו. בתור איש שיווק, מהרגע ששמעתי על העינויים, שני דברים לא יוצאים לי מהראש: אחד - הנערים שעוברים שם את סיוט חייהם, והשני - איך, למען ה', מצליח השב"כ לשווק את הדבר הנורא הזה לציבור בלי שכולו יתקומם? הרי אם הייתי אומר למישהו לפני שנה שהשב"כ יענה נערים יהודים במרתפים הוא היה אומר לי שאני הזוי. ומן הסתם שגם אני הייתי חושב אותו דבר. אז איך פתאום זה הפך למשהו שהרבה אנשים חושבים שהוא לגיטימי?

דבר אחד היה ברור לי: העינויים לא הגיעו בחלל ריק. מישהו הכין היטב את הקרקע שתאפשר לשב"כ לעשות מעשים חריגים כאלו ולצאת מזה בשלום. כשהסתכלתי לאחור, ראיתי שאפשר היה לזהות את הסימנים. היו גם כאלו שזיהו אותם. כמו שאמרנו, זה לא התחיל בבת אחת.

מכירים את הסרט "הנחשול"? איך מורה בכיתה הצליח להפוך כיתה שלווה לכיתה כמו-נאצית, בעזרת תעמולה? לא, זה לא סיפור שואה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שקרה בכיתה אמיתית בארה"ב, בסתם זמן רגיל. והשבוע, כאן, במדינת ישראל, ראינו עוד מהדורה של הסרט הזה.

בדיוק כמו בסרט, זה לא התחיל ביום אחד. לכולם ברור שהציבור בארץ לא יקבל את האפשרות לענות מישהו לגיטימי, מתוך הציבור. לכן היה צריך לנהל מסע שלם של דה-לגיטימציה, של שינוי השיח הציבורי, כדי להכין את הקרקע לעינויים האלו.

שלב א': "המתנחלים"

זה התחיל עם "המתנחלים". הם פורעי חוק, אמרו. הם בונים באופן בלתי חוקי. הם חושבים שהם מעל לחוק. לאט לאט החל מסע של דה לגיטימציה לציבור שלם. זה המסע שאיפשר, בין השאר, את הגירוש מגוש קטיף; את עמונה; וגם דברים "קטנים" יותר, כמו להשאיר אלפי משפחות בלי תב"ע ובלי זכויות בסיסיות לבית חוקי, גם כשהבית שלהן נבנה על ידי המדינה.

אנחנו? מה פתאום!

מהצד המותקף, ה"מתנחלים" נבהלו מאד. הם לא החרדים, הם לא רגילים להיות מנודים ומותקפים. מצד אחד נעשו יוזמות לקירוב לבבות - כמו "פנים אל פנים", ומצד שני התחיל מעין טרנד של התרפסות בפני השלטון. אנחנו שומרי חוק, אנחנו נגד כל דבר בלתי חוקי, תראו - אנחנו הכי טובים.

המשוואה הזו תלווה אותנו לאורך כל הדרך: השלטון מתקיף בדה לגיטימציה, המתיישבים מתגוננים, ועוד זכות נרמסת ללא תגובה.

שלב ב': "הקיצונים"

כעת סימנו את הגרעין הקטן יותר - כל מי שיש סיכוי שיפעל עצמאית. השיטה אותה שיטה: להאשים בפשעים נגד האומה, לגרום לציבור הרחב יותר להבהל, ואז לרמוס. להרוס בתים בגבעות כצעדי ענישה [למשל - ביתו של שגיא קרייזלר מוועד המתיישבים, שנהרס בתגובה למחאה מול ביתו של איש מינהל אזרחי], לקחת תקציבים לישיבה בלי משפט, ואז גם את המבנה - בצעד ללא תקדים; להמשיך במעצר וגירוש של מאה! איש, רובם ללא משפט או בחריגות קשות מכל תקדים משפטי.

ההסתה

כדי להצדיק זאת מנהלים קמפיין הסתה ציבורי. כל גרפיטי זכה לימים שלמים בתקשורת. הסופרלטיבים חגגו: הסכנה הכי גדולה למזרח התיכון, מפרים את האיזון ויביאו אותנו לאסון. המאזן נקבע: רצח יהודים ראוי להכלה, הטרור הערבי "נמצא בשליטה" - למרות עשרות אירועים בשבוע והרוגים "מדי פעם", בעוד גרפיטי נגד ערבים הוא האיום הגדול. אלו לא נערים, בנים שלנו - אלו טרוריסטים אפלים. כך מגדירה הממשלה את ארגון "תג מחיר" [פיקציה שהקימה הממשלה כדי שיהיה אויב להלחם בו] "רק" כהתארגנות בלתי חוקית, אך ממשיכה לכנות את הנערים היהודים "טרוריסטים". רכז השב"כ, המכונה מיגל [רק לי השם הזה מזכיר אינקויזיציה?], אומר לאנשי אחד היישובים שהם מקפידים לקרוא לנערים "מחבלים" גם בינם לבין עצמם, כדי שיהיה קל יותר לשנוא אותם.

הלחץ מופעל על ראשי ההתיישבות ועל רבנים ואנשי ציבור "ליישר קו": להוקיע ולגנות כל גרפיטי, בעוד המשך הטרור בכבישים [עשרות אירועים בשבוע, במשך חדשים ארוכים] זוכה לשתיקה או לגינויים רפים.

גם זירות נוספות לא נזנחות: הרס בית כנסת בגבעת זאב, כדי "להוכיח" לציבור שבג"ץ מעל התורה.

ואז באה דומא...

במובן הזה, הממסד עט על פעולת התגמול בדומא [שהתרחשה בעקבות רצח מלאכי רוזנפלד הי"ד, סמוך לכפר] כמוצא שלל רב. בעוד הטרור הערבי משתולל ומושתק, גם לפני וגם אחרי דומא, הפנתה הממשלה מאמצים רבים להוקיע דווקא את "נערי הגבעות". האויב סומן, כעת צריך רק להשלים את הכיתור.

ואכן, ההיענות בתוך ציבור המתיישבים לדה לגיטימציה הלכה ותפסה תאוצה. מאמרים בגנות נערי הגבעות וקריאות לתפיסתם והענשתם התפרסמו השכם והערב בעלוני הציונות הדתית. "אנו מייחלים לתפיסת מבצעי הפשע בדומא", כתבו רבנים במכתב. הגדיל לעשות רב שקרא להרוג אותם, והסכים לעשות זאת בעצמו.

זה מה שסימן, ככל הנראה, את האפשרות שנפתחה בפני השב"כ לענות את הנערים האלו. הרקע הציבורי הבשיל. וכך הגענו עד הלום - עינויי תופת של נערים, שמוצדקים על ידי הממסד בתואנה שהם "טרוריסטים".

התהליך הזה עוד בעיצומו, וסופו - מי ישורנו?

בסרט "הנחשול" התעורר המורה וקטע את הניסוי לפני שייגרם אסון. בסיפור שלנו, אין סימנים שה"מורה" מתעורר, והאסון כבר קורה. זה מוטל עלינו. איזה תפקיד אנחנו מתכוונים לשחק בסרט הזה?

יהושע הס, תושב השומרון. יועץ שיווקי.