ידינו שפכו את הדם
הגמרא (סוטה לח,עב) מסבירה את מהותה של מצוות עגלה ערופה: "אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר: 'וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו'; וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידנו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו. לא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" . היינו: המנהיגות הקרובה למקום הרצח צריכה לבדוק את עצמה האם היא והציבור מקיימים נורמות חברתיות ראויות באופן שלא תהיה סיבה שתוביל לרצח; דהיינו הן התעלמות מצרכים בסייסים של הרוצח שביטא את תסכולו ברצח, והן התעלמות מצרכיו הבסיסיים של הנרצח שנאלץ לעזוב את הישוב בלי ליווי וללא הגנה.
מדברי הכתוב בפרשתנו עולה בבירור כי אף שלכאורה ניתן היה להסתפק בהצהרת זקני העיר "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו", ציוותה התורה על זקני העיר והכהנים לערוף עגלה בנחל, לברך בשם ה', "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", לרחוץ את ידיהם על העגלה הערופה, ולומר (רש"י: הכהנים): "כפר לעמך ישראל... ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם". אין להסתפק בהצהרה של ניקיון כפים אלא דרוש מעשה של כפרה ולקיחת אחריות.
למדנו מכאן כי מי שנושא באחריות לנורמות חברתיות ראויות, ולהתנהלות תקינה של קיום מצוות שבין אדם לחברו ולחברתו, הוא לא רק מי שמבצע באופן ישיר מעשה נפשע, אלא גם למנהיגות, על כל גווניה, יש לה חלק לא מבוטל באחריות למעשה זה.
חובת פרנסי הציבור
משמעות הדברים היא כי עבירות קלות כחמורות, עד כדי רצח אינן גזירה משמים או מכת טבע. לכל חטא, עוון או פשע יש בסיס, רקע, עילה, סיבה ונסיבות שגרמו או תרמו במידה כזו או אחרת למעשה. עוד למדנו שהמנהיגות בכל דרגותיה אינה יכולה להתעלם, לעצום עיניים, להיות אדישה, לרחוץ בניקיון כפיה ולהטיל רק על הפרט את כל האחריות לחטאים, לעוונות ולפשעים חברתיים ושבין אדם לחברו שהוא ביצע.
על אחת כמה וכמה שחובת המנהיגות לקיים נורמות חברתיות ראויות במדינה יהודית ריבונית, כאשר יש לה סמכויות רבות, אמצעי אכיפה, יכולת שליטה ומשאבים תקציביים כדי לממש אחריות חברתית זו. המנהיגות הרוחנית, הממלכתית, הלאומית והמוניציפאלית נבחרו או מונו לתפקידים אלה וזו שליחותם הציבורית, ואין הם רשאים להיפטר ממנה ולהתחמק מאחריות.
אמנם החקיקה המודרנית מטילה את כל האחריות למעשה פשע על המבצע בפועל, לא עומדת לו שום טענה על רקע אישי, הזנחת החברה את מצבו והקיפוח שסבל ממנו. כל אלו הם רק טיעונים להקלת העונש. אולם פרשתנו מלמדת כי התורה איננה מסתפקת בכך, ויש קשר הדוק בין הרקע והנסיבות האישיות, החברתיות והכלכליות לבין מעשה הפשע. החוק הפלילי מתנכר למצוות עגלה ערופה ולמסר הרוחני והחברתי העומד מאחורי מצווה זו.
לא לכלכלה ניאו-ליברלית!
מדיניות לאומית כלכלית חברתית ניאו ליברלית קיצונית גורסת כי כל אחד לנפשו ולגורלו, וכל אחד יקבל את חלקו בעוגה הלאומית לפי יכולתו מבלי להתחשב בצרכיו ובנסיבותיו. מדיניות זו מצמצמת מאד את אחריות המדינה כלפי אזרחיה ולפיה קיים שוק החופשי לחלוטין מפיקוח המדינה. ניאו ליברליות קיצונית פירושה שהמשק הלאומי פועל לצורך העצמת המיגזר הפרטי, הדואג אך ורק להגדלת הרווח הכספי של הבעלים הפרטיים של הפירמה/התאגיד/המפעל וכדו'. במדיניות זו אין כל סיכוי לקיום מצוות עגלה ערופה...
אין צורך להכביר מילים על התיקונים החברתיים הנחוצים לחברה בישראל. הפערים החברתיים, שיעורי העוני, צריכת האלכוהול והסמים בקרב הצעירים, האלימות הגואה והעבריינות המחמירה - כל אלו יכולים לבוא על תיקונם בדרך של קבלת אחריות ע"י המנהיגות, כפי שעולה מפרשת עגלה ערופה. זו דרך המלך לחברה מתוקנת, צודקת ומוסרית. הדרך של החמרת הענישה, או תוספת מטפלים, מזכירה את הבדיחה הידועה שבחלם הקימו בית חולים לטיפול בפצועי הגשר הרעוע במקום לתקן אותו.
ו...תקציב המדינה
תקציב המדינה שאושר בכנסת לפני ימים אחדים הוא תקציב מאולץ מאד, בגלל הבור התקציבי הגדול שירשה הממשלה הנוכחית. עם כל הקושי בקיצוצי התקציב יש עדיין גמישות גדולה לכל שר ומשרד לפעול כך שלא יתקבל התירוץ ש"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". המצב הכלכלי ברור, הנתונים החברתיים ידועים. זה הזמן למנוע את המקרה הבא ח"ו של מציאת חלל באדמה, נופל בשדה ולא נודע מי הכהו. תדע המנהיגות שבמקרה שכזה היא חלק מנותני המכה, והאחריות גם על שכמה!