הדברים דלהלן מוקדשים לדילטורין (מלשינים) בישראל שבכל הדורות. כולם צאצאי 'דתן ואבירם' אשר הלשינו לפרעה על משה, שנאלץ לברוח למדין, וכך עיכבו את הגאולה כדי דור. 'דתן ואבירם' הפכו בפי חז"ל ל'מושג', לסמל 'ניצים כרוניים': "הם שאמרו דבר זה (=הלשנת משה לפרעה), הם היו שהותירו מן המן, הם היו שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', הם שהמרו על ים סוף" (שמו"ר א). הם כמובן מראשי ההתקהלות ההפגנתית של קרח ועדתו, שם - ורק שם - הם נזכרו בתורה בשמותיהם ובייחוסם הראובני: "ויקח קרח... ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" (במדבר טז,א); "ודתן ואבירם יצאו נצבים (=ניצים) פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם (במדבר טז,כז).
מרבית המרדנות וההסתה שלהם, אשר נמנתה במדרש שצוטט, היתה פנימית, בתוך מחנה ישראל. המשותף לכל אירועי הנרגנות היא הסתה ועוררות ציבורית כנגד המנהיגות המוכרת, כנגד משה הגואל ונותן התורה. אבל, בגובה חז"ל, תחילת דרכם נעוצה במלשינות-חוץ, בדילטוריה לפרעה, במשת"פיות.
עבריות
מיהם ניצים-מלשינים-משת"פים אלו? הם אינם מן השוליים, הם אינם בני השפחות, הם אינם מן המקופחים והמדוכאים. הם מיוחסים, בני אליאב בן פלוא, בנו השני של ראובן בכור לאה ויעקב (במדבר כו). הם אפילו מתעטפים באיצטלא לאומית-פטריוטית, כנרמז בפרשתנו המציגה אותם כ"שני אנשים עברים", תואר המעיד על גאוה לאומית. יוסף בבית פוטיפר ובבית האסורים מוצג כ'נער עברי', ועבריות זו עמדה לזכותו גם מול משה, אשר בת פרעה שגילתה אותו בתיבה "ותאמר מילדי העברים זה" (ב,ו), אך הוא העדיף את התואר 'איש מצרי'. חז"ל עימתו ביניהם ו'סגרו את החשבון': "יוסף הודה בארצו נקבר בארצו, שאמר גונב גונבתי מארץ העברים... משה שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו, שבנות יתרו אומרות איש מצרי הצילנו מיד הרועים, והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו" (דב"ר ואתחנן ב ועוד). האירוניה תגדל עם נשים לב שעל משה נגזר להעלות את עצמות יוסף עמו, לקבורה בארצו, אך הוא עצמו נשאר מאחור "בגי, בארץ מואב, מול בית פעור" (דברים לד,ו). ועוד לזכותם הפטריוטית של דתן ואבירם: "שני אנשים עברים נצים" - "שהיו מדברים עברית" (ילק"ש שמות קעב). יש שפירשו שכך קלטו את משה שהרג את המצרי ב"שם המפורש" (רש"י ב,יד).
הפסוק "ובני קורח לא מתו" (במדבר כו,יא) הפך לפתגם מליצי-ספרותי מוכר בשיח התורני, ומשמעותו שבכל דור ודור מצויים פלגנים "בני קורח". לדידנו נוכל לומר כי 'דתן ואבירם לא מתו'. המלשינים חיים וקיימים עמנו ומעכבים את הגאולה...
'דתן ואבירם' בני דורנו
כשהעם היושב בציון, במדינת ישראל, נלחם בזירה הבינלאומית לרוצץ את איום הגרעין האיראני המתהפך מעל ראשנו, קופץ 'דתן' או 'אבירם' אחד, שכיהן כראש ממשלה, ותוך כדי המתנה לגזר דינו מטיח בקורת 'בוגדנית' קבל עם ועולם כנגד ה'תוקפנות' הישראלית הבלתי מנומסת. דתנים ואבירמים יהודים נוספים, בצלמו ובדמותו, פועלים במסדרונות הקונגרס והסינט בארה"ב כנגד מדיניות ממשלת ישראל בנושא השואה הגרעינית, כנציגי 'ארגונים יהודים'. היו גם כמה וכמה דתנים ואבירמים בוגדניים כאלו, בעלי זקנים ופיאות, מעילים שחורים ומגבעות סאטמריות, ש'אכלו קורצא' (=הלשינו) בחצר השליט האיראני צורר היהודים, שחיבקם בצ'פחות.
בקטיגוריית 'דתן ואבירם' שלי משובצים גם פעילי 'שלום עכשיו', ומלשינים נוספים בני מינם, המסתובבים ברחבי יהודה ושומרון ומדווחים לאומות העולם על כל מכולה ועז חדשים. 'דתן' אחד, יהודי בשם אילן הלוי שר"י, מת לאחרונה לאחר עשרות שנות כהונה כחבר במועצת אש"פ. יש גם פרופ' 'דתן' וד"ר 'אבירם', המרוכזים בעיקר באוניברסיטת בן-גוריון(!) בבאר שבע, הקוראים להטלת חרם אקדמי וכלכלי על ישראל. קולות בוגדניים של ממש עלו גם מקרב יהודים המשתייכים ל'שמאל הרדיקלי' בישראל שקראו להגברת הפיגועים ולחידוש האינתיפאדה והביעו תמיכה ב'לוחמי החופש' הפלסטינים.
כאמור, דתן ואבירם לא מתו! יש בנו דילטורין! והגאולה מתעכבת.