זה קצת הזכיר לי את הרגע הזה של סיום החופה- כוס מתנפצת וכולם ניגשים למרכז העניינים ומניחים נשיקה על לחי החתןכלה. כך, ברגע שקולה של אמא של נאפו התנפץ, נגמרה האזכרה וכולם הרימו אבנים וניגשו למרכז- למצבה- להניח אות זכרון.
מה שהפתיע את הנוכחים, היה לראות שבמקום אבנים, המצבה הייתה מלאה בעיניים צבעוניות, כאלה שמלבישים על היד ויוצרים בובה חמודה, שהאצבע שלכם היא בעצם האף שלה. שותפי, אושרי מימון, פיזר את העיניים כאות זכרון אמנותית ומיוחדת. אביתר בורובסקי (נאפו) בטח צחק בשמיים, למרות האירוע המכאיב שמציין שנה להירצחו בצומת תפוח.
 |
|
(צילום: פרטי)
|
אני קולט את אושרי ואותי פתאום וחושב: בנאדם, נאפו היה איתכם שלוש שנים, כמעט מדי יום. הופעת איתו בהצגות, השתוללתם ביחד בתאטרון רחוב, נסעתם נסיעות ארוכות ומצחיקות. לעזאזל, הוא היה בדרך לחזרות איתכם ברגע שהוא נדקר. אז איך אנחנו מתגברים על הטראומה?
בעיני, יש שני כלים להתמודד עם טראומה. דוקטור מיכאל אבולעפיה נקלע למקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. הוא עמד בטרמפיאדה ביום של הפיגוע בגבעה הצרפתית. אחרי ה-בום, הוא הלך אחרי האינסטינקטים שלו כרופא והתחיל לטפל בפצועים. אבל אחרי ששככו סירנות האמבולנסים- הוא נשאר פצוע במערכה שהמשיכה איתו הבייתה- המערכה הנפשית שלו.
הוא סיפר שהוא עשה עבודה מיוחדת על החוויה הזו. הוא ניתח את המקרה ואמר: "המחבל הזה השכים מוקדם בבוקר כדי להרוג אותי. מה אני יכול ללמוד מזה? איך אני יכול למנף את זה הלאה?". המסקנה שלו הייתה שהוא צריך להשכים כל יום לשיעור תורה. וכך עשה ועושה מאז אותו יום.
 |
|
(צילום: רותם חדד הלוי - קריאייטיב)
|
הטיפול בטראומה על ידי הענקת משמעות הוא מזעזע מבחינת מחשבתית. תחשבו על זה- קרה לכם אירוע טראומתי ואתם צריכים לחשוב על זה שהוא היה חייב לקרות ושיש בו טוב. אבל אחד מהדברים הנוראיים ביותר בטראומה הוא החוסר-אונים המוחלט והאקראיות הבלתי-נסבלת של האסון שקרה. לכן, הפתרון העמוק הוא לקחת חזרה את השליטה לידיים ולהפוך את האסון למשהו בעל משמעות. לשנות משהו בחיים שלכם וממילא להכתיר את הטראומה בתור: "הדבר שגרם לי לעשות שינוי חיובי בחיים".
הדרך השניה, שאותה אני תמיד אוהב לספר, היא דרך האמנות. יש באמנות מימד מרפא. אושרי, שותפי, גם הוא היה נוכח בפיגוע. בליל שבת פרשת שמות, כאשר הוא שמע פיצוצים מהמטבח של ישיבת עתניאל, הוא כבר ידע שיש שם מחבלים, למרות שכולם חשבו שזה סירים שנפלו. הדלתות ננעלו מבפנים, כנראה על ידי נעם אפטר הי"ד, והבחורים מצאו עצמם עומדים מול מחבלים חמושים- שני הצדדים יורים- ורק כמה סנטימטרים של דלת מפרידים ביניהם. אחרי הפיגוע, אושרי עקר את הדלתות של המטבח והביא אותם לחדר שלו והניח אותם ליד מיטתו. בעיני, זהו אקט אמנותי, שמאפשר לעשות גם עיבוד מבפנים.
אז אולי שני הדברים הם אחד. אולי האמנות היא נתינת משמעות. ואולי נתינת משמעות למשהו היא אמנותית ויצירתית בפני עצמה. כך או כך, אחרי הרצח, הקמנו את קבוצת "נאפולופו" שמנסה לייצר משב רוח רענן של אימפרוביזציה, צחוק ואמנות- שהיו ממאפייניו של החבר החסר בחבורה. והטראומה מתועלת לאקט אמנותי. אחרי ההופעה הראשונה שלנו, ניגשה אלי אלמנה של נרצח טרור ואמרה שלדעתה, חבל לקרוא לקבוצה על שם החוסר (נאפו לא פה). לעניות דעתי, החוסר הוא דבר שתמיד נשאר ויישאר ואני לא רוצה להדחיק אותו. אני שם אותו מול עיני, אבל בונה ממנו מהלך מבריא.
עצוב, אבל טראומות נוצרות באלפים מדי יום. טראומות מאסונות, טראומות מאבידות, טראומות מפגיעות מיניות, טראומות מהתעללויות. אז אם חלילה נפגשת בטראומה, תדע שיש לך את הכוח לכבוש אותה ולהחזיר את השליטה לחיים שלך. או בקיצור - להפוך את הטראומה לתרומה, למרות האבסורד.