בראשית השבוע הזדמנתי בשעות אחר הצהריים למרכז ירושלים, ונכנסתי בין היתר לבניין כלל, לחנות הספרים המצויה שם. והנה, עלה על דעתי כי במקום מְקורֶה זה מהגשם השוטף בחוץ, אמצא פינה שקטה להתפלל בה תפילת מנחה. עליתי למעלה והבחנתי במדרגות שניצבו מצד שמאל. והנה, להפתעתי המרובה בעלותי בהן נגלה לנגד עיניי מחזה שלא צפיתי לראותו; היה שם בית כנסת נאה הקרוי "בית כנסת ובית המדרש בני משה", שהתקיימה בו תפילת מנחה. חזית בית הכנסת הייתה בתבנית של חנות, עם חלונות שקופים אבל גם עם דקורציות. בית הכנסת היה מלא מפה לפה, ושורה של אנשים אף ניצבה מבחוץ. פניתי לאחד המתפללים ושאלתיו אם יש במקום עזרת נשים. האיש השיב בשלילה. שאלתי אם הוא יוכל להוציא עבורי סידור שאתפלל מתוכו בצד, ואשיבוֹ לאחר מכן. כחלוף רגע כבר אחזתי בסידור, בנוסח עדות המזרח, ששימש לי כבסיס טוב בהתפללי נוסח אשכנז.
"בית כנסת ובית המדרש בני משה" ממלא תפקיד בעל חשיבות למי שנמצאים באזור. בהמשך היום מצאתי מידע נוסף על אודות פעילותה של העמותה העומדת מאחורי מקום זה שנוסד בשנת 2005. עוד למדתי כי האמנית הדתית יעל בוכבינדר-שמעוני יצרה את החזית האמנותית של בית הכנסת, במסגרת תוכנית שהות אמן (רזידנסי) של קבוצת מוסללה ב-2016, וכי יצירתה קרויה "שערי בינה".
בית הכנסת בבניין כלל בירושלים איננו בית הכנסת היחיד שאין בו עזרת נשים, ואפשר להעלות דוגמאות נוספות לעניין זה. כך גם בבית כנסת האלשיך ברובע היהודי, הידוע גם כבית הכנסת של יוצאי איסטנבול, אין עזרת נשים. גם בבית הכנסת הלבנטיני ובבית כנסת הרמח"ל, שניהם בוונציה, אין עזרת נשים. וכן הוא בנוגע לבית כנסת הרמח"ל שבעכו, מקום אליו הגיע חכם זה במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה. אולם בבית כנסת אחרון זה הנשים פתחו פתח בקיר המערבי ויכלו לראות פנימה ולהאזין לכל התפילות.
והנה, הֵצֵרָה לי מאוד העובדה שלא הייתה במתחמו של בית הכנסת בבניין כלל עזרת נשים. לפני זמן לא רב חלפתי קודם שקיעת החמה על פני בניין הפעמון ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, והבחנתי באישה שעמדה שם והתפללה מנחה, ומפקידה לפקידה אני נתקלת במחזות דומים של נשים שמצאו להן פינות שונות להתפלל בהן מנחה.
המשנה ברורה (או"ח, קו, ד) קובע כי נשים חייבות בתפילת שחרית ומנחה, אם כי יש החולקים והמחייבים נשים בתפילת שחרית בלבד. באופן מעשי נשים לא מעטות מקרב הציבור הדתי-לאומי מתפללות תפילת מנחה מדי יום. בבית המקדש הייתה כידוע עזרת נשים, ובית הכנסת הוא בחזקת מקדש מעט. לפיכך עולה השאלה כיצד ייתכן שבזמננו קיימים בתי כנסת שאין בהם לפי שעה עזרת נשים. בעקבות החוויה שחוויתי על בשרי השבוע, נראה בעיניי בצורה מובהקת לומר כי קיים צורך ברור לחייב מכאן והלאה בתי כנסת חדשים ההולכים ומוקמים במדינת ישראל לייחד מקום עבור עזרת נשים. דבר זה נכון באורח מיוחד בנוגע לבתי כנסת הזוכים לתמיכה ממקורות רשמיים במדינה. אציין כי אין לי טענות ספציפיות נגד בית הכנסת בבניין כלל, והתרשמתי ממנו דווקא לטובה. אזכיר עוד במאמר מוסגר כי ישנם חוקרים מודרניים המבקשים לטעון שלא הייתה לכאורה במקדש מחיצה ממשית שהבדילה בין עזרת הגברים לעזרת הנשים, אולם אין זה מעניינו של המאמר הנוכחי להיכנס לעובי הקורה של סוגיה זו ולהתייחס אליה.
והנה, מצד אחד, לרוב אין לנשים כיום מודעות לכך שאולי ראוי להן לחפש בית כנסת בקרבת מקום אליהן, שבו יוכלו להתפלל מנחה, אפילו ביחידות. מצד שני, חיוני גם לומר שאין לאישה מחויבות הלכתית להתפלל מנחה במניין או אפילו בתוך בית כנסת. אולם נשים לא מעטות, לו ידעו שמצוי בסמיכות אליהן בית כנסת, היו אמנם נכנסות להתפלל בו.
נקודה נוספת שעלתה בקרבי מתוך חווייתי האישית היא שנדמה כי ראוי שכל בית כנסת יחזיק כמות כלשהי של סידורים בנוסחים אחרים מהנוסח הנהוג בו, כגון בית כנסת המתפלל בנוסח עדות המזרח, ראוי שיהיו בחזקתו סידורים אחדים בנוסחים העיקריים הנהוגים במדינת ישראל; אשכנז, ספרד, תימן ועוד. שכן מעשים בכל יום שאדם מגיע לבית כנסת שאין מתפללים בו בנוסח שהוא מורגל אליו. עצה זו בכוחה לתרום ליצירת גשר בין נוסחי העדות השונות.
לפני שנים אחדות נקלעתי לתחנה המרכזית בתל אביב, נתקלתי בבית הכנסת המצוי שם, ותיארתי את מצבה הירוד והעזוב של עזרת הנשים כפי שפגשתי בה בהשוואה לעזרת הגברים התוססת. זאת במאמר פרי עטי "עזרת הנשים בתחנה המרכזית כמשל". אולם אפשר היה להתנחם ולומר כי למצער הייתה קיימת במקום זה עזרת נשים.
הצורך שתימצא מכאן והלאה עזרת נשים בכל בית כנסת חדש העומד להיות מוקם, וכמו כן בחינת האפשרות לעריכת שינויים בבתי כנסת קיימים שאין בהם לעת עתה עזרת נשים, נראים בעיניי נושא חיוני שיש להעלותו על סדר היום הציבורי. אין זה עניין פמיניסטי או הרפתקה מגדרית, אלא דבר האמור להיות רלוונטי עבור הציבור בכללו, גברים ונשים כאחד. ההידרשות לעניין זה היא משימה שראוי כי הכנסת העשרים ואחת, שתיבחר בעוד פחות מחודשיים, תיטול על עצמה, והיא בגדר צו השעה וחובה גמורה ממש. לא ייתכן כי במדינת ישראל של ימינו נשים הדופקות על פתח בית תפילה והמבקשות להיכנס אל תוך שעריו, נוכחות לדעת שאין להן מקום בו, וכי הוא מיועד ושמור לציבור הגברים בלבד. הריאליה והמציאות הזאת דורשות שינוי ותיקון בעתיד הקרוב ממש.