המבנה של ליל הסדר הוא מבנה של שאלה ותשובה. השאלה מונחת בפנינו עם פתיחת ליל הסדר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". התשובה ארוכה מאוד והיא ניתנת לאורך כל הלילה באמצעות אמירת ההגדה המספרת על השעבוד והיציאה לחירות. סיפור הלילה הזה מתובל ומשולב בחוויה אישית יוצאת הדופן של כל אחד מאיתנו ובדרך שסלל בעצמו מעבדות ומשעבוד לחירות. מתלות בהורים בגיל הילדות ,אל עצמאות בגיל הבגרות, מתלות חברתית לעצמאות מחשבתית, מן הצורך לרצות אל כנות ואל הכרה בערכיות. אם מתייחסים לליל הסדר כמייצג את התהליך הזה, שבדרך כלל מלווה את האדם לאורך כל חייו, אזי מתברר שהשאלה שבתחילת ליל הסדר היא שאלה הכרחית, היא חלק מהתשובה. זיהוי נקודת המוצא בנפש האדם, נקודת השעבוד חייב להתקיים לפני המעבר לדיון בתהליך השינוי. נקודת מבט זו חושפת שלא רק השיח והדיבור בלילה הזה מאורגנים מן הגנות אל השבח, ומשאלה לתשובה, אלא אף סדר האכילה הוא כזה, מירקות וממרור, למצה. התאבון ותחושת המרירות שבתחילת הסדר נפתרים באמצעות טעם האפיקומן (והבשר) שממתין בסופו.
הגמרא דנה בשאלה זו של פתיחת הסדר והדרכים השונות להציגה. בתחילה, הגמרא מתארת את המערך השלם שיש ליצור כדי להזמין את השאלה הפותחת את הסדר:
למה עוקרין את השולחן?
אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו (פסחים קטו, ב)
כלומר, אנו מתבקשים לבצע מעשים משונים כדי שהשאלה תישאל בטבעיות, לעקור את השולחן. הגמרא גם מוסיפה ומספרת שאביי ישב לפני רבה רבו וראה שמוציאים את השולחן לפני שהספיקו לאכול. ותיכף שאל את רבו "עדיין לא אכלנו, ומדוע עוקרים את השולחן? תשובת רבה היא כמסופר בגמרא:
אמר ליה רבה: פטרתן מלומר מה נשתנה (שם).
המהרי"ל בעקבות סוגיה זו וכחלק מן הדיון במנהגי הפסח כותב את ההלכה הנגזרת מן הגמרא ומתעד מעשה דומה לזה, מתקופתו:
אמר מהר"י סג"ל ...ואם שואל, אין צריך לומר מה נשתנה ויתחיל עבדים היינו אם ירצה.
...והעיד מהר"י סג"ל על חמיו הרב משה כ"ץ שפעם אחת שאלתו בתו אבא למה הגבהת הקערה,
והתחיל עבדים היינו ולא אמר מה נשתנה.
הנה מתברר שאם השאלה מגיעה ישירות מן הילדים אין סיבה לחזור ולומר מה נשתנה בנוסח שנקבע בהגדה. ואולי אפילו יש בזה חוסר היגיון לחזור ולשאול דווקא בנוסח הקבוע, לצד השאלה הטבעית, הרצויה. לילות סדר רבים עוברים עלינו בלי שנדרשנו לאותנטיות ומתוך חזרה על המילים וקושי להזדהות עמהן ולצלול לתוכן. כאשר לא זה המצב, ויש תימהון ופליאה כנים, אזי מובטח שגם התשובה תהיה מחויבת יותר, מחייבת תרגום והסבר ותוביל לליל סדר שיש בו בירור יסודי של סוד היציאה לחירות. כמובן, שאילו היינו מציבים העדפה של קריאת 'מה נשתנה' על פני ההאזנה לשאלה התמימה היינו בזה גם חורגים מן העקרון של "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." העיקרון הזה מחייב את העדפת החוויה האישית של הקושי והתירוץ, על פני קריאה מכאנית של פיסקאות מתוך ההגדה.
בנקודה זו דומה פסח דורות לפסח מצרים. בפסח מצרים הקב"ה הקדים ליציאה מן השעבוד שפטים גדולים, מכות ואותות. בקריאת הפרשיות מחומש שמות נדמה שאלה הן פעולות ריכוך לחברה המצרית, שמטרתן להתחיל לזנב בהם וליצור מודעות לכך שפרעה אינו האלוהים, ולהם אין זכות טבעית לשלוט ולשעבד עם אחר. ועל אף שבאמת ניכר מן הפסוקים שיש לאותות ולמכות הצלחה במישור הזה, האותות והמכות הייתה להן גם מטרה נוספת- לגרום לעם ישראל להתחיל לשאול. הדם, הצפרדע, הכינים וכיו"ב הם התקת הקערה ממקומה. שיבוש של הסדר הרגיל והפרת השיגרה תפקידם לעורר את ליבותיהם של עם ישראל לשאול ולתהות על מצבם. לצאת מתוך עצמם ולראות את אפשרות השינוי. קודם לכן, זעק עם ישראל מתוך העבודה, צעק את הקושי כשם שחיה פצועה מייללת. אך לא הצליח להציב סימן שאלה ולנסח טיעון הנוגע בסדר עולמו ששובש והמפיק לקחים ממנו לחייו.
המעלה הגדולה יותר היא כשהאמונה בה' וההיאחזות בנקודת הטוב המוחלט הזה ממלאים את התפקיד של השאלה גם ללא ניסים ופלאות. כשהשאלה מתעוררת מתוך המצפן הפנימי ומבלי שהקערה מתהפכת אפשר לדלג לשיח על התשובות לה.
מכאן, שהדילוג על 'מה נשתנה' אינו רק מפני שהנוסח הטבעי של השאלה מייתר את המילים הטקסיות. הדילוג על מה נשתנה הוא שינוי של נקודת האחיזה, הוא אפשרות לפסח דורות שונה מפסח מצרים. הוא מציע את האפשרות שהערנות והתסיסה הרוחנית בוערות בלבבות, והן מחיות את המרידה הטבעית שנטבעה בנו ביציאת מצרים. זו תחיית ה' בלבבות המפנה מקום לשוחח על פתרונות לשאלות הקיומיות של שעבוד ושל זרות. אפשר לקיים סדר פסח כזה שהלבה המתפרצת שלו אינה רק זכרון יציאת מצרים, אלא התפעמות הלב הדופק.