כל הכרעה הלכתית על מה מותר לחלל שבת מורכבת משלושה שלבים: ראשון בהם הוא קריאת המציאות; שני בהם הוא החלת הנורמה ההלכתית על המציאות - האם ברמת חשש כזו מותר לחלל שבת; שלישי בהם הוא מהם הצעדים שאכן מונעים את פיקוח הנפש. זה תפקידו של פוסק הלכה.
הסובר כי אסור לחלל שבת לצורך זה יכול לטעון אחת משלוש טענות: האחת - לטעון כי קריאת המציאות אינה נכונה, ורמת חשש פיקוח הנפש היא אחרת לגמרי מהנטען, ואנו לא נמצאים בחקירות הק.ג.ב. השניה - לטעון כי רמת חשש פיקוח נפש כזה אינה מצדיקה חילול שבת. השלישית - לומר שאם היה מדובר באנשי בריאות-הנפש, אולי היה מותר, אך לא זו הייתה המציאות כאן. זה דיון של פוסקי הלכה. ויש נימוקים כבדי משקל לכאן ולכאן. ואין לנו אלא לכבד עמדה הלכתית, גם אם לא מסכימים איתה וסוברים שהיא שגויה.
הרב דב ליאורצילום: פלאש 90
ברם, לא ניתן להתעלם מהעובדה שההכרעה הזו צריכה להיבחן גם לאור השאלה מה היא עושה להלכה כולה , ליחס אליה, לשמירתה ולכינונה בישראל. שכן היא נתפשת על ידי הציבור כמניפולציה על ההלכה וכחילול שמה; שכן היא מהווה בסיס להיתרים מפוקפקים מרחיקי לכת, בנימוקים שהמציאות הנפשית המסוימת עלולה להביא לידי התאבדות; שכן בשמה של פסיקה זו אפשר יהיה להתיר כמעט כל דבר מצד "פיקוח נפש"; שכן היחס לגורמי הביטחון יהיה מעתה כאל סכנת-נפשות. הם אמנם קנו ביושר את היחס הזה, לאור שימוש בשיטות חקירה שמזמן יצאנו נגדן, אולם מכאן ועד הגדרות אלה - המרחק גדול.
מאבק של שמירת שבת ציבורית יהיה קשה הרבה יותר; שכנוע כי פסיקת הלכה נעשית מנימוקי-אמת ולא כמשחק פוליטי נעשית קשה הרבה יותר; הרתיעה מקוּלוֹת מרחיקות-לכת בהגדרת מצבים כפיקוח נפש (כגון חילול שבת למטרות נפשיות כדי "למנוע התאבדות") נעשית קשה הרבה יותר; את כל אלה חובה לשקלל כאשר פוסקים בהלכות ציבור. ומשימה גדולה מוטלת עלינו לשקם את כבוד ההלכה, את כבוד השבת, את כבוד הלכות פיקוח נפש, בד בבד עם מאבק בלתי-מתפשר על כללי השימוש ב"אמצעים מיוחדים".