מרוב עדים כבר כמעט לא רואים את היער. עד כדי כך, שלעתים נדמה שתופעת עדי המדינה הפכה למכת מדינה.
מבול עדי המדינה שניתך עלינו בשנים האחרונות, הפך אותם לבני בית, כמעט ידוענים, בכל סלון ישראלי. שולה זקן ושמואל דכנר בפרשיות הולילנד-אולמרט, מיקי גנור בפרשת הצוללות, וארי הרו, שלמה פילבר וניר חפץ בפרשיות נתניהו, הם רק חלק מן הדוגמאות היותר מפורסמות.
לצדם, לפי הערכות שונות, נחתמות מדי שנה עשרות עסקאות עם עדי מדינה. בהרבה מקרים, מדובר בתיקים פליליים כבדים, שחומקים מתחת לרדאר התקשורתי, אך משמעותיים ביותר לביעור מעשי הפשע.
משונה ככל שיישמע הדבר, למיטב ידיעתנו עד כה לא פרסמה משטרת ישראל נתונים מעודנים ושיטתיים על מספר ההסכמים שחותמת המשטרה מדי שנה עם עדי מדינה, או את פירוטם המדויק של התיקים שבהם נחתמים הסכמים מעין אלה. בהיעדר נתונים כה בסיסיים, לא ייפלא גם שטרם נערך בישראל מחקר מקיף, שיטתי וממצה בדבר היקף התופעה לאורך שנים, והשלכותיה על ההליך הפלילי.
עד מדינה אולי אינו "מלשן" ו"שטינקר", כפי שכינו אותו כמה פוליטיקאים, אבל הוא בהחלט לא טלית שכולה תכלת או אדם הראוי להערכה מיוחדת בשל תרומתו לביעור העבריינות. להפך. בהגדרה, עד מדינה הוא עבריין שהיה שותף למעשה העבירה. בכך הוא נבדל מעד רגיל. הירתמותו להיות עד מדינה לא נעשית דרך כלל ממניעים טהורים (כגון "טובת המדינה" שבה התהדר לאחרונה ניר חפץ), אלא ממניעים אינטרסנטיים לחלוטין.
הפיכתו של שותף למעשה עבירה לעד מדינה מקלה מעליו את משא הנטל הפלילי. לעתים, כמו במקרה של ניר חפץ, הוא זוכה לחסינות מוחלטת, ויוצא פטור בלא כלום. לעתים, כמו במקרה של פילבר, הוא זוכה לתנאים מועדפים בתנאי מעצרו, להקלה משמעותית בסעיפי האישום, להבטחה כי התביעה לא תבקש עונש חמור, או להמרת ההליך הפלילי בהליך משמעתי.
בהרבה תיקים פליליים, הדרך היחידה להביא להפללת העבריינים היא באמצעות עד מדינה, שיסגיר את שותפיו לפשע ויספק למשטרה את הראיות שבאמצעותן תוכל להביא להפללתם. כדי לתפוס את הלוויתן, את העבריין העיקרי או החשוב – מבחינת מעמדו הציבורי, היקף או חומרת העבירות שבהן הוא מעורב, מוכנה המשטרה להקריב את דגי הרקק, ולפוטרם מאחריות מלאה למעשיהם. הבעיה היא שלעתים מתקבל הרושם שעד המדינה אינו דג רקק כלל ועיקר, אלא לוויתן-פשע, גדול ושמן, שהמשטרה העדיפה, משיקולה שלה, לפטור מעונש כדי לתפוס לוויתן אחר.
בית המשפט העליון כינה לא אחת את תופעת עדי המדינה כ"הכרח בל יגונה" במלחמה בפשע וביעור השחיתות. בחינה מדוקדקת של הפרשיות הרבות בשנים האחרונות, מלמדת שאולי יש כאן הכרח, אבל הוא יגונה גם יגונה.
לצד התועלת של עדי מדינה, כדי להביא עבריינים על עונשם, מעורר גיוסם קשיים לא מבוטלים. עבריינים שמודים כי היו שותפים למעשי עבירה, לעתים פשעים חמורים ביותר, כגון מעשי רצח ואונס, יוצאים פטורים בדין, כמעט בלא עונש ממשי.
יתר על כן: במקרים מסוימים (כמו במקרה של שמואל דכנר ז"ל, עד המדינה בפרשת אולמרט) זוכים עדי המדינה לפרס של ממש, בדמות הטבות כלכליות, הניתנות להם בנוסף לפטור שהם מקבלים מן העונש. תופעת עדי המדינה חותרת תחת עקרונות יסוד של שלטון חוק ראוי לשמו, ושל עקרון השוויון בפני החוק.
כך, לא רק כלפי עבר אלא גם כלפי הרתעה עתידית. כל חוטא שיוצא נשכר, לאחר שחתם על הסכם עד מדינה, עלול לעודד עבריינים פוטנציאליים שלא יהססו להיות שותפים למעשי פשע בעתיד, מתוך ידיעה שיוכלו להינצל מחומר הדין היה ויחתמו על הסכם עד מדינה. גם אם אין בידם ודאות מראש שכך יהיה, לאור התרבות המקרים שבהם מעדיפה המשטרה להניח ידה על ה"לווייתנים", הנחה זו אינה מופרכת.
וטרם דיברנו במהותה המפוקפקת של עדות שניתנת עבור תמורה. לא לחינם יש שיטות משפט – וביניהן המשפט העברי – ששוללות לחלוטין את משקלה של עדות הניתנת תמורת טובת הנאה, ואינן מכירות במהימנותה. בנסותו להתמודד עם סוגיה זו, דורש הדין סיוע לעדותו של עד המדינה, אך כפי שמלמדת המציאות, לעתים מדובר בסיוע מלאכותי למדי, וגם אמון הציבור אינו תמיד ניתן להליך שיפוטי שמבוסס בעיקרו על עד מדינה.
גיוסם של עדי מדינה, בוודאי כשמדובר ביותר מעד אחד בפרשה ספציפית, עשוי להצביע דווקא על חולשת הראיות שבידי המשטרה. כשעד המדינה אינו מספק למשטרה ראיות חפציות, כגון מסמכים או הקלטות, וכל התיק מתבסס רק על עדותו, אין גם ערובה לכך שברגע האמת תעמוד עדותו במבחן.
בראשית שנות השמונים הואשם שר הדתות בקבלת שוחד. המשטרה גייסה לעזרתה, כעד מדינה, את ראש העיר בני ברק. התמוטטותו על דוכן העדים, הביאה לזיכויו של השר אהרן אבוחצירא, והפכה את המשפט לפארסה אחת גדולה.
ריבוי עדי המדינה בעת האחרונה מעורר חשש שהיד על ההדק בגיוסם קלה מדי. לצד מיצוי הדין בהליכים הנוכחיים, ראוי כי תיערך ביקורת מקיפה, שיטתית ומעמיקה, על היקף התופעה ומהותה, כדי להבטיח שגם רשויות אכיפת החוק ממלאות את תפקידן כהלכה, ואינן בוחרות בדרך הקלה על מנת להרשיע עבריינים שסומנו מראש תוך מתן פטור בלתי מוצדק לשותפיהם במעשי הפשע.
הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, שלאחרונה דרש מהמשטרה לחשוף את רשימת עדי המדינה בעשור האחרון