אדוני ראש הממשלה הנכבד,
לא כל יום אני ממענת מכתב אליך. אבל הלב, הלב, עולה על גדותיו וחושי מאותתים לי שאולי נפתח חלון הזדמנויות שעלי לנצל. מרב התרגשות שכחתי להציג את עצמי:
נעים מאוד. אני "היידישע מאמע" ויש כאלה המכנים אותי "יה מאמא". הכינוי פחות חשוב. מה שחשוב להבין זה שיש רבות כמוני, את חלקן אני מכירה והן פעילות ואקטיביסטיות וחלקן ספונות בד' אמותיהן ועסוקות בענייניהן.
נברתי בתוכי וחיפשתי את המילים המדויקות לתאר את מה שמכביד עלי: האם זו דאגה? כאב? תחושה של זלזול? תחושה שאינני מובנת ?
הבנתי. מטריד אותי יותר מכל הופעת הסדקים בערך של "ערבות הדדית" אשר עומד בבסיס קיומנו כחברה. כוונתי היא לפעילות השבת גופותיהם של החיילים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל.
סוגיית פדיון שבויים נידונה בהרחבה במשפט העברי. האם יש לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם? מה המשקל שיש ליתן לסכנה העתידית לציבור בשל הפדיון והכניעה לתכתיב השובים? ועוד. בסוגיה מורכבת זאת, חידש הרב גורן זצ"ל כאשר החריג את דין חיילי צה"ל הנשלחים בשירות המדינה מדין ההכרעה הכללית לפיה אין לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן. כלל זה נאמר על שבויים יהודיים בהקשר כללי ולא על חיילי צה"ל שנשלחו מטעם המדינה למשימות בטחון והגנה. לגבי האחרונים יש להביא בחשבון גם את ההשלכה המוראלית שיש לדבר על חיילי המחר. הסוגיה סבוכה, אך היא פחות רלבנטית לנושא דנן בהיותה עוסקת בפדיון שבויים חיים ובמתן תמורה שאינה פרופורציונאלית.
במקרה של הדר גולדין ושאול אורון ז"ל, לדאבוננו הרב ,הם אינם בין החיים. לכן, בכאב שאין לתארו, פוחת הלחץ לשחררם. כאן, המשוואה משתנה לחלוטין. אף בני המשפחה הציגו, באצילות נפש, דרישות שונות בתכלית מאלו המוצגות בהקשר של שבויים חיים. הם אינם דורשים מתן תמורה כנגד החזרת הבנים. דרישתם הצנועה היא, כפי שהיטיבו לנסח: "הומניטרי תחת הומניטרי".
משעה שזו הדרישה, קשה לעמוד מנגד ולא להצטרף לקריאתם.
כפי שפתחתי, יש מחברותיי אשר מתגייסות למאבק באופן אקטיבי ועל כך ראויות הן לכל הערכה. אני פונה אלייך במכתבי בכדי לתת ביטוי לקול של אמהות שמתקשות להשתתף במצעדים, משטים והפגנות אבל תומך מבית בקריאה להשבת הבנים כחלק מהסכמים עתידיים למתן הקלות הומניטריות לתושבי עזה.
אני נוטה להאמין שלא חידשתי לך דבר. אני מאמינה שממשלת ישראל בראשותך אינה פועלת מתוך התעמרות במשפחות אשר שילמו ועודן משלמות את המחיר היקר מכל, ובכל זאת אני פונה ומבקשת ממך לצאת בהצהרה כי ממשלת ישראל כואבת את כאב המשפחות השכולות, מסירה את הכובע בפניהן על אצילות נפשן על כך שאינן דורשות שחרור אסירים תמורת השבת הבנים , ומתחייבת לאמץ את המשוואה "הומניטרי תחת הומניטרי".
"דברים שרואים מכאן לא רואים משם"- רוחב היריעה פרוש בפנייך ולא בפני. לפיכך, אני סמוכה ובטוחה שהממשלה בראשותך תדע לתרגם את הרעיון באופן פרגמטי. אינני מבקשת פירוט על אופני הביצוע. אינני מתיימרת להבין כמה, איך ובאיזה עיתוי ייעשו הדברים. אני רק מצטרפת לרבים המבקשים את הצהרתך לפיה סוגיית הבנים מונחת על סדר היום המדיני.
הלוואי ודווקא בימים אלו, ימים של אבל על חורבן הבית, נזכה לתקן באהבת חינם, ביכולת לחוש מחוברים לכאב של אחינו ולפעול ככל יכולתנו לתיקון עולם ולהשבתם לגבולם.
בלב מלא תפילה ובציפייה לישועה
היידישע מאמע.
רונית שני היא יו"ר המטה החברתי בבית היהודי במודיעין-מכבים-רעות.