לא פעם, כשאני הדל מבקר את התנהלותה של מפלגת הבית יהודי, עולות כנגדי קריות גנאי כגון: "פלגנים...אתם רוצים להקים מפלגה אלטרנטיבית...אתם תבזבזו קולות של הימין.... אתם חוזרים על אותן הטעויות שהביאו להסכמי אוסלו...." וכן על זה הדרך.
ריטואל מוכר להשתקת חשיבה מחוץ לקופסה. אם כל המהפכנים, במהלך כל הדורות, היו מקשיבים לקולות הקונפורמיסטים האלה, היינו עדיין בגיל האבן.
אם כן, הנני להודיע, שאין צורך דווקא לפלג את המחנה הלאומי-דתי בהקמת מפלגה אלטרנטיבית. ניתן ורצוי לגרום לאלה המאיישים את התפקידים במפלגה הזו לצאת מן הבוץ שהם מתבוססים בו, בשינוי אישיותי ותפיסתי רדיקאלי. קוראים לזה בעברית פשוטה "תשובה".
אך אם הם מתעקשים להיאחז בתפיסתם, ויחד עם זה, גם להיאחז בקרנות המזבח של הנהגת המפלגה, אזי יש לעשות כל שביכולתנו, בדרכים כשרות, לנתק אותם, ברגישות ובנחישות, ממזבח קדוש זה, ולהחליפם באישים אחרים המתאימים בתפיסתם לאידאולוגיה הראשיתית של המפלגה וליעודה הכלל ישראלי.
ורק במקרה וגם זה לא יעלה בידינו, אזי יש לנטוש, ללא כל סנטימנטים נוסטלגיים, את הכלי הריק הזה, ולבנות כלי אחר שיוכל להוות פלטפורמה פוליטית נאותה לקידום האידיאולוגיה של הציונות-הדתית, הנובעת מהקודש והפונה אל הקודש, או לחלופין לחבור לכלי פוליטי אחר הקיים כבר שמסוגל לקדם לפחות חלק מאותה אידיאולוגיה.
לגופו של עניין, נכון לעכשיו, הבית היהודי נטש לחלוטין את האידיאולוגיה של הציונות הדתית, שראתה את עצמה, לא כמפלגה סקטוריאלית, אלא כתנועה ערכית שבאה לגלות את נשמת הציונות הכללית ולהביאה לידי ביטוי בצביונה הפומבי של המדינה, בכל מוסדותיה הרשמיים וברשות הרבים שלה. ומכיוון שהמפלגה, מזה כחמש שנים כלל לא עוסקת בתחום הזה, ורק מכנסת תחת מטרייתה ציבור מסוים של חובשי הכיפות הסרוגות, ככל מפלגה סקטוריאלית אחרת, אזי היא איבדה בכך כל לגיטימיות קיומה.
אם איננה מקדמת את אידיאולוגיית מייסדיה, הרי שהיא בוגדת בתפקידה וביעודה האולטימטיבי. והעובדה שהיא מקדמת דברים חשובים, ככל שיהיו, כמו במערכת החינוך, במערכת המשפט, בביטחון ואפילו בהתיישבות, עדיין לא מכפרת על היותה בוגדת בתפקידה. אידיאליסטים אלו המאיישים את עמדות ניהולה של המפלגה, יכלו לקדם את אותם הנושאים החשובים בדיוק באותה מידה, לו היו פועלים מתוך מפלגת הליכוד. אגב, יאמר ברורות, לא ברור בכלל, לאיזו מפלגה מגיע ציון טוב יותר בקידום מטרות חשובות אלו - לליכוד או לבית היהודי - אם דנים באופן אובייקטיבי, נטול כל שוחד הנובע משיכרון גאוות היחידה.
ובכלל, גם לא ברור מאיפה נובעת האופוריה של קידום ראש ממשלה שנוח לו להגדיר את עצמו כדתי על פני מועמד אחר שנוח לו להגדיר את עצמו כחילוני, אם למעשה הינם מקדמים ומתכננים לקדם בדיוק את אותן המטרות החשובות? מה יתרונו של הדתי אם לא את דגל הקודש העליון הוא מרים?
השאלה היותר מהותית היא, האם אנחנו רוצים להמשיך בתחזוקה השוטפת ואפילו בשכלול ובהתייעלות מערכותיה של מדינת היהודים או לעלות הילוך לקראת הופעתה של מדינת ישראל באמת?
דהיינו האם מטרת המדינה היא להוות מערכת ארגונית לסיפוק צרכיהם (הביטחוניים, רפואיים, כלכליים, חינוכיים, משפטיים, תרבותיים, וכו') של היהודים כקבוצה אתנית, בין קבוצות אחרות על פני כדור הארץ, או שמא עליה להיות פלטפורמה מדינית ריאלית לקידום ממשי של האידיאה הישראלית האוטנטית לטובת כלל באי עולם?
נדמה לי שביסוד הלאומיות הישראלית, מזה כארבעת אלפים שנה, עמד- בפני מייסדה הראשון, אברהם אבינו- האתגר האוניברסאלי של: "לך לך אל ארצך ואעשה לגוי גדול ....ונברכו בך כל משפחות האדמה", ולא חתר רק לתרומתה של מדינת ישראל לקהילייה הבין-לאומית בתחום הטכנולוגיה וכדומה, אלא גם ובעיקר למימוש האידיאל של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
אם הגוף הפוליטי של הציבור הדתי-לאומי לא יצעיד את המדינה למה שהיא בפוטנציה ולמה שהיא ראויה להיות בפועל, אז מי יעשה זאת?
הכותב הוא בוגר ישיבת מרכז הרב.
הרב יוסף בן שושןצילום: באדיבות המצולם