מחאת בני הקהילה האתיופית שהתרחשה בתחילת חודש יולי נעלמה מן העין ואולי גם מהלב של החברה הישראלית כולה. אחרי שהכותרות בעיתונים התחלפו, אחרי שהאייטמים בטלוויזיה וברדיו נדמו, החלטנו באתר כיפה להקדיש את תשעה באב, יום חורבן הבית למחאה החשובה שהמחישה לנו עד כמה לצערנו, השנאה, השסע והשיסוי עדיין קיימים בקרבנו.
באותו הערב שבו החלה המחאה הוזמנתי לחתונה בירושלים. ישבתי באולם אירועים ברחוב בית הדפוס בגבעת שאול, ליד קרוב משפחתי שאיחר לחתונה בעקבות חסימת הכבישים של המפגינים. אחרי שהוא, ועוד לא מעט אורחים איחרו לאירוע, הצצתי בנייד שלי שאליו החלו לזרום סרטונים רבים של בני הקהילה חוסמים כבישים ובו גם הסרטון המפורסם שבו אחד המפגינים מנפץ שמשה של רכב נוסע. חלקתי עם קרוב המשפחה שלי את הסרטונים והביקורת שיצאה ממנו הפתיע אותי. "הם חוליגנים", "הם משתכרים כל יום", "תבוא תראה איך הם מתנהגים בשכונה שלנו". אלו היו רק חלק מהמשפטים שנשמעו מפיו באותו הערב.
היה לי קשה לשמוע את הדברים הללו מפי קרוב משפחתי, אדם שהיה נער כאשר החלה מחאת הפנתרים השחורים משכונת מוסררה בירושלים. חשתי כאילו הגזענות כמו המושג על הפראיירים, היא לא מתה, היא רק מתחלפת. היא מתגלגלת הלאה, למי ששונה יותר, למי ששחור יותר. היהודים שישבו בארץ וקיבלו את היהודים מאירופה אחרי השואה, התנשאו עליהם. היהודים שחיו כאן בשנות ה-50 וקיבלו את יהודי צפון אפריקה והמזרח, התנשאו עליהם. כיום, 30 שנה אחרי מבצע שלמה, עדיין קיימת בקרבנו התנשאות, הסתייגות ושנאה כלפי היהודים שעלו מאתיופיה לארץ. ההסתייגות והשנאה מופנית אפילו כלפי ילדיהם ונכדיהם - אותם ישראלים בני הקהילה שנולדו בארץ, ישראלים אשר שפת אמם היא עברית.
אבי סיפר לי פעם, שכשהוריו עלו מהרי האטלס במרוקו אל ישראל - הם הגיעו הישר אל ישוב ריק מאדם בדרום מדינת ישראל. במשך כמה ימים הסתובבו סבי, סבתי ובני משפחתם בישוב ולא ראו נפש חיה. לאט לאט, החלו לצאת מהבתים תושבי הישוב וניגשו להגיד שלום ליהודים ממרוקו. "אמרו לנו שיש לכם זנב", סיפרו ברצינות אנשי הישוב לסבי וסבתי. "לכן פחדנו לצאת מהבתים".
הדעות הקדומות מחלחלות אלינו גם היום וחובה עלינו להתנער מהן. אין יום מתאים יותר מתשעה באב כדי לזכור שעלינו לקבל אחד את השניה כמו שהיא. אנחנו חייבים לשמור על הבית שאבותינו הקימו בישראל כבית מקבל, בית מכיל, בית של אהבת חינם.