לאחיותיי גיבורות התהילה

מכתב לאחיותיי גיבורות התהילה,אלו שתמיד נראה בהפגנות, עם כל הילדים, בעגלה ובחיקכן, שאתן יודעות שמצפה להן עוד חזרה מסוכנת הבייתה... והן שם...

מרים סמואל 18/01/03 00:00 טו בשבט התשסג

אני חושבת עליכן הרבה בימים אלה: איך אתן מתמודדות עם המצב....
לכולנו קשה בימים טרופים כאלה, אך לכן יותר. ולא תמיד אנחנו, אנשי ה"מקומות הרגילים" שמים לב:
אתן מצליחות בכל המישורים: אתן מצליחות לתפקד כאמהות מרגיעות , אפילו שאתן לחוצות מאוד, אתן מצליחות לתפקד בעבודתכן, גם אם אין זו עבודת חינוך לסוגיה, ולייצר או לעמוד במטלות שקיבלתן על עצמכן כאילו כלום... אתן מקבלות את פניו של הבעל השב מעבודתו בשפלה [נגיד], כאילו לא דאגתן לו כלל, וכאילו לא נצמדתן לרדיו כדי לשמוע אם היה פיגוע...ובנוסף לכל אלה, אתן תומכות ועוזרות לאחרים שגורלם לא "שפר" עליהן כל כך, והם כן נפגעו אנושות מהפורענויות למיניהן.
שמעתי, שאתן מסדרות את הבית טרם יציאתכם מהיישוב, שמא... אומרות תפילת הדרך בכוונה יתירה, אך בראש חולפת המחשבה... אחזור בשלום הפעם? וככה כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת ביום, ואתן מכירות כל כך טוב את זו שלא חזרה, או חזרה אחרת...
אנו, האנשים הגרים ב"מקומות הרגילים", רואים את נשות ההתנחלויות והיישובים בשמחות שונות, ואנו לא שואלים אותן איך הן הגיעו, כמה ספקות ובירורים עשיתן ביניכן לבין עצמכן, אם להגיע בשעת ערב מאוחרת לשמחה המשפחתית הזו, או לוותר, בגלל המצב", להיפך, אם לא תגיעו, ישאלו אתכן מדוע לא ראינו אתכן...ליסוע ברכב הכל כך יותר נוח או באוטובוס, שלא תמיד מגיע והזמן המבוזבז - מבוזבז... לא מוכר לי מקרה של שינוי סדרי חתונה/ברמצווה וכד' של האנשים ב"מקומות הרגילים", בגלל האורחים מ"השטחים" שצריכים לחזור בערב מאוחר לבתיהם...ואתן שם...
אתן אלו, שכדי שהשמחה המשפחתית שלכן תהייה מושלמת - מוותרות על שמחה ביישובכן, ומעדיפות לחגוג אותה ב"מקומות הרגילים", כדי שהאורחים יגיעו, כי אם לא כן לא יבואו האורחים...ונורא חבל לכן, כי האירוע ביישוב הוא יותר ביתי, אבל אתן מוותרות...
אנו שומעים ופוגשים בכן, ליד מיטות הפצועים הרבים בבתי החולים, לא עוזבות לרגע את הילדים שאולי התייתמו ואולי, במקרה הטוב, נפצעו, והאמהות קורסות תחת העומס והטיפול בילדים האחרים, הזקוקים להן כל כך דווקא עכשו, ואתם "מחליפות" אותן קצת ליד מיטת הפצוע. ואתן גם שם...

אתן שם גם בשביל הפצועים, שכבר חזרו הבייתה, אבל נכים גופנית ונפשית, וצריכים את כל כוחכם למען יחזרו לחיים, ואתן שם. העוגה לשבת וה"רק קפצתי לראות מה שלומך", הטלפונים התכופים - הם שלכן. אתן אלו שדואגות, שלחברה הצריכה לצאת לטיפול רפואי או לסעוד אם קשישה, לא תהיינה דאגות לילדיה כשיחזרו מבית הספר, אתן שם...
אתן שם בחלוקת שתייה חמה באמצע הלילה לחיילים, ובהגשת "כיבוד" לאנשי הבטחון המגיחים טרוטי עיניים, ולא תמיד עם הבנה לצרכים שלכם, ולפעמים אפילו פוגעים כל כך באמירות "בשביל מה אנחנו צריכים להיות פה בכלל...", ולקרוא אחר כך בעיתונות דברים קשים וכואבים על ה"מתנחלים האלה"...ואתן שם...

אתן דואגות לילד שצריך לחזור, לבעל שבדרכים, לשכן שעדיין לא שב, אבל גם נאנחות ככולנו על פיגועים במקומות אחרים, כמובן, מה גם ששיגרת הפיגועים הזו, פגעה בכן קודם ומזמן כבר, ולא תמיד שמנו ממש לב, והחיים המשיכו בשבילנו כרגיל.... אבל אתן אלה שזעקתן "אל תיתנו להם רובים" ולא שמעו לזעקותיכן...
אתן אלו שתמיד נראה בהפגנות, עם כל הילדים, בעגלה ובחיקכן, כשאתן יודעות שמצפה לכן עוד חזרה מסוכנת הבייתה... ואתן שם...
אתן אלו שלא מוותרות להגיע לשיעורים, לעבודה, לוועדות השונות, ולהחזיק בכל כוחכן את השיגרה, שקצת נעלמה לה מאיתנו, ואתן מחזיקות אותה בשיניים, ובהצלחה!
ואנו אנשי ה"מקומות הרגילים", לא תמיד מבינים לליבכן, לא תמיד מפרגנים לכן, ואתן לא נשברות. חינכתן דור לתפארת שמכיר בצידקת דרככן, אך ההורים שלכן לא תמיד מסכימים איתכן, ובוודאי גם צריך לדעת להשיב על תחנוניהן/דאגותיהן של האימהות מבלי לפגוע, כי גם להן קשה לדאוג כל כך...
ובשמחות [או להבדיל בלוויות], אתן שם. לבושות יפה, מחייכות או בוכות ו...נושאות בעול!
מאיפה שאבתן את הכוח והנחישות, לומר בכל שיחת טלפון "ה' יעזור" ו"כי לא יטוש ה' עמו" ו"אלה סימני הגאולה" ו"תראו, עוד יהיה טוב!???
כל הכבוד לכן! אני מקנאה בכן, דואגת לכן ומעריצה אתכן!!!

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר