יש צורך בהלכה מאוזנת

הרב רוזן טען במאמר כי אין לומר הגומל בעוד הלחימה לא נגמרה בפועל, יו"ר בית הלל מגיב לדבריו וטוען כי יש צורך בהלכה מאוזנת. "למה שנמתין עד הסוף?"

הרב מאיר נהוראי
יח באב התשעד
,
14 באוגוסט, 2014 17:35
בית הלל

בית הללצילום: בית הלל

הרב רוזן סבור שאין לחייל לברך הגומל ושתי טענות מרכזיות בצקלונו. האחת, שאין לברך הגומל על אירוע שלא הגיע לסיומו שכן מקומה של ברכת הגומל רק כאשר יוצאים מהסכנה. ולכן אם המערכה הלאומית לא תמה הכיצד יברך החייל את ברכת הגומל בעיצומה? כמובן מי שנפצע והחלים, או מי שראה את המות בעיניים וניצל יברך כשם שמברך מי שנפל עליו הכותל וניצול (ריט,ט) . אולם חייל שנלחם בעזה ולא ראה את המות לא יברך . הטענה השניה, שברכת הגומל בשעת החזרה מהלחימה היא מוטלת על הציבור והיא לא חובתו של החייל היחיד כפי שפורסם על ידי הרב יהושע בן מאיר בתחומין א'. אני מבקש לחלוק על קביעתו של הרב רוזן ולדעתי החייל יברך גם בעת הדמדומים הזו שאת סופה קשה לשער.

א.הלכה מאוזנת

אנחנו מכירים את התופעה שכל מי שחוזר מחו"ל מברך ברכת הגומל על אף שחזר מטיול נעים שמעולם לא הרגיש בו סכנה, או חבורה מהקהילה שהיתה בשייט לאלסקה וחזרה הישר לבית הכנסת ומברכת הגומל מדין יורדי הים. אמנם אין לכפור בצורך של הארבעה להודות לה' על כך שהיו בגדר הולכי דרכים או יורדי הים ועצם המציאות הזו מחייבת אותם לברך הגומל. לגבי טיסה דנו הפוסקים ויש צדדים לכאן ולכאן (אגרות משה או"ח ב נט; הרב אליעזר וולדנברג, ציץ אליעזר יא, יד; והרב עובדיה יוסף, יחווה דעת ב, כו).

אולם היתכן שחיילים ששירתו במערכה ונכנסו לעזה ונלחמו תוך כדי כדורים ששורקים מעל ראשיהם, ובתים מתפוצצים לידם, ופגזים תועים נופלים לצידם ונ"ט פוגע בבית לידם לא יברכו הגומל?! וראיה לדבר ניתן להביא מהמציאות עצמה מתגובתם של ההורים (או נשות המילואימניקים). הגע עצמך וכי ניתן להשוות בין תגובת ההורים לחייל משוחרר שחוזר ממסע בנפאל וחוזר לבן שחוזר מעזה. ההורים באותה תקופה החסירו נשימה לא פעם ולא פעמיים ובראותם את ילדיהם חוזרים מהמערכה קפצו וחיבקו אותם הרגישו הרגשה שדורשת ביטוי דתי. וכפי שההורים הרגישו סביר להניח שהחיילים הרגישו את אותה הרגשה.

ב.הבסיס ההלכתי לברכה

דוקא הסעיף שממנו הרב רוזן דייק שאין צורך בברכה לדעתי הוא ראייה לברכה :' הניארבעהלאודווקא, דה"הלמישנעשהלונס, כגוןשנפלעליוכותל, אוניצולמדריסתשורונגיחותיו, אושעמדעליובעיראריהלטורפו, או אםגנביםבאולואםשודדילילהוניצולמהםוכלכיוצאבזה, כולםצריכיםלברךהגומל; וי"אשאיןמברכיןהגומלאלאהניארבעהדוקא, וטובלברךבלאהזכרתשםומלכות.' האחרונים פסקו את הסברה הראשונה של השו"ע ויברך בשם ומלכות. קיים הבדל בסיסי להלכה בין יורדי הים והולכי המדבריות ובין שאר מקרי הסכנה. ביחס לשאר המקרים, על האדם לברך הגומל רק בשעה שהוא עמד תחת סכנה ממשית וניצל ממנה. אך אם חייו לא הועמדו בסכנה אין הוא מברך. לעומת זאת, בנוגע ליורדי הים והולכי המדבר, שם נפסקה ההלכה שעל האדם לברך גם אם לא נקרתה בדרכו שום סכנת חיים . ההלכה נקבעה בניגוד לפשט המזמור וזאת משום שעצם המקום, הרחוק מכל יישוב, מהווה מקום סכנה (עיין בהרחבה ביאור הלכה שם, ד"ה 'יורדי'). אם כן חייל שלחם והיה תחת איום תמידי של אש אינו בכלל ניצול מדריסת השור. ואם מדובר על חייל שנלחם בעזה ולא נורה מאומה לכיוונו לענ"ד הוא בכלל הולכי דרכים. ישנה מחלוקת בין פוסקי ספרד לבין פוסקי אשכנז אודות הגדרת הדרך שעליה מברכים הגומל אולם ישנה דרך שהכל מסכימים שמברכים עליה: 'ומיהובפחותמפרסהאינומברך, ואםהואמקוםמוחזקבסכנהביותר, אפילובפחותמפרסה'. כל אלו שנכנסו לעזה בטנקים בנגמשים או רגלית אפילו הלכו בפחות מפרסה נחשבים בכלל הולכי דרכים. ואין דרך יותר מסוכנת מזו. כאמור, לדעתי אין צורך להביא ראיה מסעיף זה אולם מי שחושב שרק כאשר השור נוגח ומפספס או קיר שנופל על האדם וניצול ממנו רק הוא רשאי לברך הגומל נאמר לו מעתה שהוא בכלל הולכי דרכים שלדעת כולם צריך לברך.

ג.ברכת הגומל - הודאה

נחזור לפתיחה, מי שנפש בחודש יולי בשוויץ יברך הגומל למרות שרגשית אינו מרגיש את עומק ההודאה. ומי שבאותה תקופה לחם בעזה לא יברך למרות שנפשית הוא מרגיש שהיה בסכנה עצומה?! זה פער בלתי הגיוני ולכן כפי שצינתי בסעיף הקודם ניתן לחייבו בברכה מדין הולך בדרך מסוכנת. אנו גואלים את ההלכה ממציאות בלתי הגיונית ואני זקוק למילה היידישאית ספסטניש המבטאת את הגבול האפור בהלכה.

נכון שהמלחמה לא תמה אולם מדוע זו סתירה ?! ולמה שנמתין עד הסוף? ואם יהיה הסכם ארוך טווח ואני לא מאמין בתקפותו גם לא אברך שמא אתגייס מחדש?! וכי אדם שמפליג בספינה וחוזר ובעוד חודש מפליג פעם נוספת לא יברך על הפלגתו הראשונה?! ובהקשר לטענתו השניה של הרב רוזן שזו חובה ציבורית - מה הסתירה בין התודה הציבורית לבין החוויה האישית של החייל אלו ואלו צריכים להודות להקב"ה.

הרב ישראל היקר עזרת נשים התמלאה באימהות, שהתרגשו בראותם את הבנים מברכים הגומל סוף סוף חזרה נשימתן כסדרה. יתכן וחלילה יאלצו לחזור לשדה הקרב אבל זה מונע מהם להודות על הראשונות?! ולדעתי ההיסוס הכרוך בהודאה על אירוע מעין זה פוגע בהלכה עצמה שמותיר אותה לא מאוזנת. יהיה קשה להשלים עם מציאות שיהיו כאלו שחייבים להודות ואינם מרגישים את החסד הגדול ומנגד כאלו שאינם חייבים להודות ומרגישים את החסד הגדול.

ברצוני לסיים ולומר שבצד ברכת הגומל יש להתפלל מדי יום ביומו על הפצועים, שנותרו בבית החולים או בבית כך שהאיזון יהיה שלם יותר. בו בזמן שאנו מודים להקב"ה צריכים אנו לזעוק לרפואת הפצועים ולהתפלל על המשפחות השכולות שהקב"ה יוסיף ויתן להן כח.

הכותב הוא יו"ר ארגון רבני בית הלל

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

איפה שוב טעינו? צילום: פלאש 90, יונתן סינדל

רגע לפני מלחמת אחים: צריך להשיב את האמון

קרא עוד