כמו רבים מכם גם אני קראתי אתמול את הכותרת בחדשות לפיה "רוצחו של ינאי ויסמן הי"ד לא קיבל מאסר עולם" ובתוך הכתבה פרוט המסביר "כי בית המשפט נמנע מלהטיל על הרוצח מאסר עולם בשל העובדה שהוא קטין"
כמוכם גם אני הרגשתי את הבטן המתכווצת את הרגשת הכעס והתסכול, שהתעצמה עוד ועוד עם כל הודעה פרטית שקיבלתי מכם, הודעות שבהם ניסיתם להבין איך זה יכול להיות?
וניסיתי לחשוב עם עצמי מה סיבת הכאב או הכעס?
ואנסה לשתף אתכם במחשבותי,
היום תשעה בטבת ערב עשרה בטבת, תחילת המצור על ירושלים, כפי שמתואר בספר יחזקאל
"וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. ב בֶּן אָדָם כתוב [כְּתָב] לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". ככל שהעמקתי לחשוב התחדדה לי התובנה, זה לא רק געגוע מהתמונות של ינאי אהובנו שחוזרות אלינו אתמול והיום מכל אתר חדשות, ינאי כמו שהייה תמיד מחייך עם הגומות המיוחדות והאור בעינים, זה לא רק געגוע זה יותר.
זה לא רק עצב על החיים הצעירים שנקטעו באיבם, על חלומות שלעולם לא יתגשמו על תמימות שנסדקה ונשברה על חסרון שנפער ומורגש בחיי היום יום, זה לא רק עצב זה יותר.
זה לא רק חמלה ורחמים על נטע התינוקת הקטנה שגדלה משנה לשנה ומכירה את "אבא ינאי" רק מתמונות וסיפורים, על יעל האלמנה הצעירה שחיה חיים של חוסר יום יומי ,על ההורים אורלי ואברהם שלא מפסיקים להתמודד בגבורה, האחים החברים והמכרים זה לא רק חמלה זה יותר.
הגעגוע, העצב, החמלה הם חיי היום יום הם הפס קול השקט המלווה אותנו כבר כמעט שלוש שנים,
הכעס של אתמול הוא כעס אחר הוא כעס עמוק ומהותי הוא בעיקר כעס על הבלבול שישנו בעולמנו,
עשרה בטבת אומר לנו הפסוק סמך מלך בבל אל ירושלים, כל מי שיודע באותה שנת חורבן לא קרה כלום בעשרה בטבת, העיר לא הובקעה – זה יקרה רק אחר כך בי"ז בתמוז שגם אז נצום, בית המקדש לא חרב, זה יקרה בהמשך בתשעה באב שגם אז נצום, ואני רוצה להתמקד בלשון המדהימה שבוחר הנביא לתת לתחילת תחילת החורבן "סמך מלך בבל על ירושלים" הוא לא מתאר לנו את המצור את התחלת המלחמה, אלא את הסמיכות טשטוש הגבולות בין ירושלים לבין בבל, זה תחילת החורבן.
התוצאה אחר כך היא כבר של פריצת החומות וחורבן הבית אבל ההתחלה של החורבןהיא הסמיכות,
כשאני רואה את התמונות של ינאי כשאני נזכר בסיפור הגבורה שלו, סיפור גבורה עליו קיבל הוא את צל"ש אלוף הפיקוד, כשאני מדמיין את הרגעים האלו לפני כמעט שלוש שנים, משפחה צעירה, אבא חייל בחופשת רגילה אמא ותינוקת נכנסים ביום חמישי בערב לסופר לקניות לקראת שבת.
וברגע אחד הכל משתנה, צעקה נוראית שמחרידה את הסופר והבנה ריגעית של ינאי שיש פיגוע ומישהו צריך עזרה, ובלי להסס הוא רץ בידים חשופות להילחם ברוע, בסיטואציה הזו של ויתור עצמי מוחלט למען האחר ככה נרצח ינאי אהובנו מתוך מעשה חסד וגבורה עילאית,
בעולם מתוקן מול טוב מוחלט יש רוע מוחלט, העולם מתקלקל כשהגבולות מתחילים להיות מטושטשים, וכבר אמר שלמה המלך החכם באדם בספר קוהלת "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ"
ינאי שלנו כולו אור כולו טוב ומולו עומד רוע מוחלט, כאשר השופטים התקשורות ואחרים משתמשים במושגים של קטין, צעיר וכדומה הם מכניסים אנושיות לרוע, זה הכיווץ בבטן זה הכעס הגדול
יש לי בקשה אליהם ואלינו לא לבלבל, לא להתבלבל לרוע אין שם, אין משפחה, אין גיל אין לו תמונות
רוע, לא מכילים ולא מבינים ולא מתחשבים מול רוע משתמשים בכל חומרת הדין הקיימת בחוק,
לא בשבילם אלא בשבילנו, היום ערב עשרה בטבת נזכור כולנו שהחורבן לא מתחיל בתשעה באב שם כבר מגיע התוצאה החורבן מתחיל כשגבולות מטשטשים ונהיים אפורים, כשאנו מבקשים את כל חומרת הדין לא נקמה אנחנו מבקשים אלא צדק ובהירות ואמת.
הכותב הוא ראש מכינת בני עקיבא ידידיה