יום צום ט' באב מתקרב ושנאת החינם מתקרבת יחד איתו. הדטרמיניסטים יגידו שהעניין בלתי נמנע; אם בית המקדש השני חרב בגין סיפור קמצא ובר-קמצא ועל חכמים שלא מחו בידו של אותו עשיר שהזמין בטעות את בר-קמצא במקום את קמצא, שנאת חינם תגיע אלינו שוב ושוב ולא נלמד את הלקח.
הפעם מדובר בגימיק פוליטי לקראת הבחירות לרשויות המקומיות של סיעה שמתמודדת לעיריית תל-אביב בשם "חילונים ירוקים" שהחליטה לפתוח בקמפיין למען פתיחת מסעדות בצום ט' באב. ובעולם מקביל, קבוצה חרדית-לאומית שמתכנה בשם "המטה המשותף לשמירה על קדושת הכותל" שמזרים בני ובנות נוער לכותל כדי "לחזק את קדושת הכותל", כלומר להפגין ברחבת הנשים בכותל נגד נשות הכותל בתפילת ראש חודש ולהפריע לאירועים משפחתיים שנערכים ברחבת הכותל הדרומית – "עזרת ישראל".
על פניו, המקרים לא קשורים האחד לשני. הראשון נועד לקושש כמה קולות לקראת הבחירות המקומיות. השני הוא חלק מקמפיין מתמשך של גורמים חרד"לים קיצוניים נגד נשים שמעוניינות להתפלל כמנהגן בכותל. הראשון מבטא השקפת עולם חילונית לכאורה כחלק מהמאבק בכפייה הדתית כשבפועל הוא מביא בדיוק לתוצאה ההפוכה – של יצירת חיכוך נוסף בין דתיים, מסורתיים וחילונים שלא יתרום לחופש דת בישראל. השני מבטא לכאורה ערך של אחדות עם ישראל כשבפועל הוא חלק מהקרע ההולך ונפער בין יהדות התפוצות ומדינת ישראל.
עם זאת, ישנו מכנה משותף ברור בין המקרים. מדובר בשיח קצוות. שיח קיצוני שמשרת את שני הצדדים ושמביא להגדלת השסע בתחום דת ומדינה בישראל ומקשה על היכולת להגיע להסכמות הדדיות ולפתרונות פרגמטיים. כשמצמצמים ערכים חילוניים לפגיעה ביהדות ובט' באב – אחד המועדים החשובים במסורת ישראל ובהיסטוריה של העם היהודי, כשפועלים להפיכת אחד האתרים החשובים והקדושים לעם ישראל לבית כנסת חרדי שלא מכיל השקפות שונות, גם פנים-אורתודוכסיות, מגיעים בסופו של דבר לאותה תוצאה: העמקת הקיטוב והגדלת השסע.
לא זו אף זו; ברור כי על אף הציניות של חלק מיוצרי הקמפיינים יש ערכים שבאים לידי ביטוי במאבקי הקצוות האלו. אך לבסוף מי שמשתתף בקמפיין צריך להבין ולהכיר שהוא בעצם משרת את הצד ההפוך לעמדותיו. הקמפיין לפתיחת מסעדות בט' באב הביא לקריאות רבות להחרמת עסקים אלו, על אף שרבים ורבות מבין הקוראים לחרם טוענים שלא היו עושים זאת ללא הפרובוקציה וההתגרות. משמעות הדבר שייתכן ויותר עסקים ייסגרו בט' באב כתוצאה מהמהלך. בצד השני, הקמפיין המתמשך שגורר את הממשלה לעימות מול יהדות התפוצות רק מגביר על הלחץ על ראש הממשלה להביא לפתרון כלשהו, והתוצאה הצפויה היא פעולה אקטיבית של אישור וועדת השרים למקומות הקדושים את תכנית שיפוץ והנגשת רחבת הכותל הדרומית.
יש שיגידו – אם זו התוצאה: אדרבה, ישחקו הנערים לפנינו ונגיע לתוצאה הסופית הרצויה מבחינתנו. לטענה זו יש להשיב שגם אם נגיע לפתרונות פרקטיים, הלחץ של הקצוות יביא לשחיקה ומתח בחיבור בין הקהילות השונות בעם ישראל. זה עשוי להביא אותנו למצב בו אנחנו כבר לא מסוגלים לייצר סולידריות ושותפות בין חלקי העם.
נחזור לסיפור קמצא ובר-קמצא. האשם הגדול בסיפור הוא על החכמים שהוזמנו לסעודה ולא מחו על הפגיעה בבר-קמצא שלפי המדרש הובילה בסוף לחורבן. החכמים במקרה שלנו הם אנחנו, כל מי שנמצא בין הקצוות ולא מוחה נגדם. בואו נשנה את המסורת הישראלית של מלחמת אחים, נפנה עורף לגורמי הקצה ונוכיח שגורלנו בידינו – לא חייבים לריב בערב ט' באב.
הכותב הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה.
תני פרנקצילום: נעם פיינר