עד שמערכת הביטחון לא תתנער מתפיסות מוסריות זרות שחלחלו אליה ותתחיל לינוק את הלגיטימציה המוסרית שלה ממקורות יהודיים, נמשיך לצערנו לרדוף אחרי מחבלים עם פינצטה, ואלו ימשיכו לצוץ מדי יום ביומו כפטריות אחרי הגשם.
כוחות הביטחון עובדים קשה, אף אחד לא מפקפק בכך. אנו שומעים על מאמצים גדולים מאד, הנעשים על מנת לאתר את המחבלים שרצחו את הרב רזיאל שבח הי"ד. במקביל נעשית כל העת עבודה מודיעינית נרחבת ופעולות מנע של סיכול מוקדם.
קשה מאד לבוא בטענות אל מי שפועל רבות למען ההגנה על העם והארץ. יחד עם זאת, כאשר אדם עובד קשה במקום בו הוא יכול לעבוד קל, יש מקום לביקורת, בפרט כאשר לחוסר הנכונות יש השלכה על היכולת להשיג את היעד.
יש לומר את האמת - הסיבה בגינה מערכת הביטחון נאלצת לעבוד קשה, קשורה בעובדה שעם השנים חלחלו והוטמעו בה נורמות מוסריות, הלקוחות ממקורות זרים ומפוקפקים.
אם בעבר הלא כל כך רחוק, נחשבו פעולות תגמול לפעילות ביטחונית מבורכת המשיגות הרתעה (ע"ע פעולת קיביה או בשמה הרשמי "מבצע שושנה"), הרי שהיום מדובר ברעיון מוקצה מחמת מיאוס. אפילו העיקרון הפשוט של "הבא להרגך השכם להורגו" נתפס ע"י הרמטכ"ל כסיסמא מסוכנת ובלתי אחראית.
השקפת העולם, המבקשת לבודד את המחבל ולהציגו כיחיד הפועל במנותק מהקונטקסט החברתי בו הוא נמצא, מקשה מאד על הפעילות הביטחונית. הזהירות היתרה "מהכללה" וחוסר הרצון להתייחס אל הציבור הנלחם בנו כ"אומה", אלא כאוסף של פרטים, עולה לנו בחיי אדם. טשרניחובסקי ידע להגיד כי "האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו", אבל במדינת ישראל של שנת תשע"ח אפילו טשרניחובסקי היה נחשב לגזען.
תפיסות "המוסר" הנ"ל חדרו כ"כ עמוק לתודעת מערכת הביטחון והממסד בכללותו, עד שכל ניסיון להציג עמדה מוסרית אלטרנטיבית נתקל ברדיפה עקבית ואגרסיבית מצד הממסד. כך למשל, רק לאחרונה אסרה נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה לומר שבישראל קיימים פיגועי טרור של ערבים כנגד יהודים (והדבר נידון כעת בבג"ץ. וראו גם את מקרה ספר "תורת המלך", שמחבריו נרדפו ע"י התקשורת, המשטרה והיועמ"ש לממשלה, עד שלבסוף נאלץ בג"ץ להודות שהסתה אין כאן, אלא הצגת עמדה שונה, גם אם שנויה במחלוקת).
המגבלות "המוסריות" שצה"ל לוקח על עצמו, הן שגורמות לו לעבוד קשה. אילו היה מדובר רק בעבודה קשה של מערכת הביטחון, ניחא. אבל התפיסות הללו עולות לנו בחיי אדם – הן חיי אזרחים, המשלמים בסופו של דבר את מחיר העדר ההרתעה, והן חיי חיילים, המשלמים בגופם ובחייהם כדי להימנע מפגיעה ב'אוכלוסייה אזרחית'.
אלו הם קרבנות התפיסה של "ישראל - מדינה ככל המדינות". בצער אני נזכר בדבריו של הנשיא, כתוארו אז, משה קצב בעת חנוכת הטרמינל הבינלאומי בנתב"ג. אז הוא אמר כי "סוף סוף עם ישראל הוא עם ככל העמים".
שורש שיבוש ה'מוסריות' הוא בחשיבה זאת - ריקון תפיסת המדינה שלנו כאחרת במהותה, בהיותה יהודית מכל המדינות. למען האמת, דווקא 'כל המדינות', אליהן אנו רוצים כביכול להידמות, אינן נוקטות באמות המידה ה'מוסריות' שמאמץ צה"ל, אלא שמרוב רצון להיות 'מדינה ככל המדינות' אנו מכופפים את עצמנו ו'מהדרין מן המהדרין' בנושא הזה.
עד שמערכת הביטחון לא תתנער מהתפיסות הזרות הללו, נמשיך לצערנו לרדוף אחרי מחבלים עם פינצטה, ואלו ימשיכו לצוץ מדי יום ביומו כפטריות אחרי הגשם.
הכותב הוא עורך דין בתא המשפטי של תנועת 'דרך חיים'