לא ראיתי את הסרטון שמתגרה במגזר הד"ל בתלונות על אי-היותו 'חברתי' מספיק, אבל צפיתי בכמה אייטמים קורעים על העניין.
אנשים אומרים 'חברתי' ואין להם מושג על מה הם מדברים. למשל, פנליסט באיזו תכנית אמר משהו כמו - הם עסוקים עכשיו בדברים אחרים וזה בסדר, למשל הם עסוקים בלהשתלב חזק בתקשורת, במשטרה, במערכת המשפט, ובעוד משהו שאני לא זוכרת.
צחקתי.
יש עוד ברשימה הזאת: באקדמיה. בצבא. ברפואה. בפוליטיקה. בשלטון המקומי. ב....
נכון! בכל התחומים ה... חברתיים! בינגו.
ועוד משהו שאנשים לא מבינים. גם המאבק על גבולות וגם המאבק נגד הלהט"בים ונגד גיור ונגד נשות הכותל וגם כל מאבק דתי אחר, הוא מאבק... כן... ובכן, חברתי. על דמותה של המדינה.
(לא אשקר, קיבלתי קצת חלושעס תוך כדי כתיבה)
כשאנשים אומרים 'חברתי' הם בדר"כ מתכוונים כלכלי. ולא רק שהם מתכוונים כלכלי, הם מתכוונים כלכלי-כמו-שאנחנו-חושבים-כלכלי.
אם יש משהו שאני לא סובלת זה את הנטייה להתנאות בכמה אנחנו (הכי) טובים. כמגזר. אבל לא צריך להתבלבל, לא מדובר על התנשאות, אלא על הצורך הקבוע להתנער מרגשות הנחיתות הטבועים בנו, כמגזר, מראשית ימי המדינה. עוד לא גמרנו להוכיח שאנחנו כבר מזמן לא שם. מעטים, חלשים, מורידים את הכיפה כשיוצאים מהבית בדרך לכל מקום, אחד ברחוב חמישה בעיר. לא זוכרים את זה? אשריכם. נולדתם בשנות השבעים והלאה.
עוד לא גמרנו להוכיח. עובדה. גם כשלא לוחצים לנו על הנקודה, אנחנו בעצמנו עסוקים בזה כל הזמן. בלהוכיח. לעצמנו ו'להם'.
נכשלנו לא פעם בנסיונות חברתיים גדולים. כמו המדינה.
הדוגמא המובהקת שאני יכולה לחשוב עליה היא לעניין שילוב המזרחים והאתיופים בחינוך הממ"ד לדורותיו. כשלונות מפוארים ומתמשכים.
אבל, וזה אבל גדול - ניסינו.
לא ידענו איך. נפלנו בזה. טעינו ביג טיים (בקשר לאתיופים אנחנו עדיין טועים. בהרבה מקומות ואולי בכלל - גם בקשר למזרחים) – אבל כשהונח האתגר הזה לפתחנו לא דחינו אותו ולא הדפנו. התמודדנו.
ונכשלנו. ואנחנו עדיין נכשלים. ולמרבה הצער והכאב אין דרך ללמוד אלא ככה. כשהלב פתוח ונופלים מאה פעם.
בכל פעם שיש לי איזה קטרוג על המגזר, ואתם ואלוהים יודעים שיש לי לא מעט, אני נזכרת במה שאמרה לנו פקידת הסעד כשישבנו, לפני כמעט עשרים שנים, במשרדי השירות למען הילד ותינוק קטן בידינו – 'המתנחלים הם הציבור שמאמץ הכי הרבה אימוצים אתגריים. מתנחלים ודתיים בכלל'. ואני לא שוכחת את זה מאז. וזה מרחיב את לבי ומרגש כל פעם מחדש.
כמו כל אחד – אנחנו צריכים עידוד מפעם לפעם, לא מכה על הראש. בוודאי שלא בתחום הזה. כל חיי גדלתי בין דתיים ולא ראיתי אחד שלא עסוק בדרך כלשהי בענייני חברה וקהילה וחסד. ולא רק מגזריים. העניין הזה טבוע בנו כמו שבת. כמו כשרות. כמו קרוקס ביום כיפור. זה הDNA שלנו.
כשהם אומרים שאנחנו לא מספיק חברתיים ושזה לא מעניין אותנו, הם אומרים שלא מוצא חן בעיניהם ש'המגזר' בגדול ימני-דתי.
אני יכולה לחיות עם זה.