שלשום בלילה החלו הרעשים על מבצע צבאי שהסתבך, ושיש לנו קצין הרוג, הי"ד (ותודה לך, קצין מ' היקר על הכל, באמת!) ותחושת חוסר הידיעה החלה לאפוף אותנו, אז העברנו מראש את הילדים לממ"ד, והתכוננו ללילה בלי שינה וגם פחדנו.
במהלך הלילה הודיעו שאין לימודים למחרת, אז מה עושים עם הילדים? כי העבודה ממשיכה כרגיל. מתחילים להתארגן ולחשוב ולהיעזר.
בבוקר לקחנו אותם להורים באשקלון, והמשכנו בעבודה כשהם נמצאים במקום קצת "מוגן יותר" ובמשך כל היום הרגשתי את התסכול על יום מבוזבז, בלי מוסדות אבל גם בלי שום מהלך צבאי ותחושה של הפקרות חוזרת מצד הממשלה ומקבלי ההחלטות.
לקראת השעה 17:00 יצאתי משדרות כדי לאסוף אותם מאשקלון לבית בתחושה שחוזרים לשגרה, והתחלתי בנסיעה, ובאמת, שזו הפעם הראשונה שממש פחדתי וראיתי את חיי עוברים לי מול העיניים. ברגע שנכנסתי לכביש מהיר התחילו מעליי אזעקות צבע אדום, מטחים ויירוטים מעל הראש שלי. פחד משתק ואין איפה להסתתר!
תחושה איומה, הרגשתי את הדם נוזל ממני, והגרון יבש. אין איפה לעצור, בכל זאת כביש מהיר בין עירוני, וזה לא מפסיק!
הנסיעה הזו משדרות לצומת יד מרדכי עוברת בדקות מעטות למי שרגיל לנסיעה זו, אבל הפעם זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר בחיי.
הרכב רעד מההפצצות, והיירוטים מעל הראש. משני צידי הכביש אני רואה חיילים, את החיילים שלנו שוכבים על הכביש ומנסים להגן על עצמם מפני הרסיסים, ופשוט בכיתי!
ואתמול בערב, יממה אחרי שהכל התחיל, בין אזעקה לאזעקה אני יושבת כאן בשעות הקטנות של הלילה, ומנסה לסדר בראש את המחשבות, לעכל את היום/חודש/תקופה אחרונה
יושבת בממ"ד ומתבוננת על הילדים שלי, שמנסים לישון בין רעש של אופנוע, אמבולנס וצבע אדום.
כל רעש קטן מקפיץ אותם, כל רעש קטן גורם להם לרעוד ולפרכס.
ואני תוהה בליבי, לא בחרתי להיות גיבורה ולשים את הילדוּת של ילדיי על מזבח החמאס.
הפחד שמשתק אותם, העיניים המתרוצצות ומחפשות מנוחה, הדמעות שזולגות להם, חוסר השינה
ובעיקר ההתמודדות מול השאלות שלהם: למה אמא זה מגיע לנו? למה רוצים להרוג אותנו?
והמחשבות שרצות, למה? באמת למה? למה אנחנו צריכים לחיות במציאות כזו? למה לילדים שלי אין ילדות רגילה כשאר ילדי הארץ?
ומה אני יכולה לענות להם? שאנחנו תושבי העוטף, ולכן נגזר עלינו בלית ברירה להתרגל למציאות חיים שכזו? שהמוסר הבסיסי שלנו כמדינה וכעם מתערער ואפשר לקיים נוהל פתיחה באש עלוב שמסכן את חיילינו? ובעיקר שאנחנו תושבי העוטף החוטף יכולים להכיל?!
שמעתם?? להכיל!
ובמילים אחרות, תושבי עוטף עזה תמשיכו להיות המזרן שסופג הכל, כי אין לנו זמן וכוח ורצון להתעסק איתכם. יש לנו את איראן על הראש, ואת הצפון. אז אתם פשוט תמשיכו להכיל.
ולא נורא אם הילדים שלכם רועדים, ופוחדים לצאת ולשחק כמו כולם, וללכת לחברים ולחוגים כמו כולם, ולחשוב פעמיים אם אפשר להתפנות או להתקלח לבד כמו כולם, כי אתם צריכים להכיל ולהיות גיבורים.
אנחנו גיבורים, אנחנו באמת גיבורים.
אבל אנחנו גם לא רוצים יותר להכיל. אנחנו לא מאמינים שההכלה היא הפתרון למצב.
אנחנו רוצים לחיות בביטחון ולא להרגיש מתים מהלכים.
ולא רוצים להמשיך בתחושה של חוסר אונים, תסכול ואובדן העצמיות והמוסר הבסיסי שלנו כעם, אנחנו דורשים לחיות בביטחון מלא, זו הזכות הבסיסית שלנו כבני אדם!
יש לנו עם מדהים, עם הזדהות וסולידריות מדהימה, עם שמחבק אותנו ללא גבול. אבל ההזדהות הזו היא בעיקר ברגעי הסלמה, והיא מחממת את הלב. (תודה לכם!)
אבל, אנחנו צריכים אתכם גם בחיי שגרת החירום שלנו. אנחנו זקוקים לכם גם בזעקות השגרה שלנו, ובדרישה שלנו לביטחון מוחלט, כי בסוף אנחנו אלה שנשארים לגור פה,
כי זו הארץ שלנו, ואין לי ארץ אחרת ואין לי בית אחר, גם אם אדמתי בוערת!